יום רביעי, י”ב אדר א’ התשפ”ד
חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שתף:

האכלת בעלי חיים

"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית

“אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו” (ברכות מ ע”א) .

יש אומרים שאיסור זה מדאורייתא, שנאמר: “ונתתי עשב בשדך לבהמתך” ורק אחר כך “ואכלת ושבעת” וזה חלק מאיסור תורה שלא לצער בעלי חיים (שו”ת מהר”ם מרוטנבורג, ח”ד סי’ שב). ויש אומרים שהפסוק אינו אלא אסמכתא, והאיסור הוא רק מדרבנן שזו תקנת חכמים שהטילו על האדם לדאוג לבעלי החיים שברשותו, כפי שהקב”ה דואג לבני האדם, או לדאוג לכל הפחות לבעלי החיים שעושים מלאכה בעבור האדם (רבי דוד אבודרהם, הל’ ברכות שער א’ ד”ה שיעור פרוסה).

אולם אף שניתן לחייב זאת רק כלפי בעלי חיים שברשותו שאינם יכולים לדאוג למזונותיהם בעצמם, כותב רבי יעקב עמדין שמן הראוי להקדים את מנת האוכל היומית לכל בעלי החיים שברשותו לפני סעודתו מצד מידת הרחמנות , שלעיתים הם המצטערים כשהם מריחים או רואים אוכל אצל אחרים (שו”ת שאילת יעב”ץ, ח”א סי’ יז) . לעומת זאת מדברי הרמב”ם משמע שאין זה אלא מידת חסידות. שהרי הוא כתב הנהגה זו כחלק מההנהגות שראוי לאדם מישראל לנהוג ברחמנות. וכך דבריו:

“…מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן… ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו”ם עובדי ע”ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצוונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו” (הל’ עבדים פ”ט ה”ח) .

ובספר חרדים (פרק י”ד) כתב שמצווה זו היא ענף ממצוות “והלכת בדרכיו”. בשו”ת “הר צבי” (או”ח סי’ צ) מסביר את החילוק בין אכילה (שמחוייב להקדים את בהמתו) לשתייה (שהוא קודם לבהמתו), כי צער של צמא קשה יותר , ולכן בצמא אינו מחוייב להקדים בהמתו. והוסיף עוד טעם, שרק באכילה יש לחשוש שימשך וישכח לתת לבהמתו מה שאין כן בשתייה שהוא מעשה קצר.

ובספר “יד אפרים” (או”ח סי’ קס”ז) הוסיף טעם אחר כי בשתייה לא זקוקים לזכויות הבהמה כי במים נאמר “מים רבים על פני האדמה”.

אולם בשו”ת “כתב סופר” ( או”ח סי’ לב) נקט שגם בשתייה צריך להקדים את בהמתו , וכן מובא בספר “כף החיים” ( או”ח סי’ קס”ז ס”ק נ) . את הראיה מרבקה ואליעזר, יישב ה”כתב סופר” על פי חילוקו של אביו ה”חתם סופר” , כי מי שמאכיל את חברו ואת בהמת חברו מותר לו להקדים את חברו לבהמת חברו , היות וחובת האכלת בהמתו לפני אכילתו היא רק בבהמות שלו , ודייק מלשון הגמרא במסכת גיטין (ס”ב ע”א) “אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו” . שהאיסור הוא רק על מה ששלו וברשותו. ובדברי ה”אור החיים” (בראשית פ’ כ”ג , יט) מבואר שיש לחלק בין כשהאדם מצטער ואף מסתכן מחמת צימאונו, שאז שתייתו קודמת לשתיית הבהמה, לבין שאדם שאינו מצטער מחמת הצימאון, שאז הבהמה קודמת וכן פס’ ה”אגרות משה” (או”ח ח”ב סי’ נ”ב).

חז”ל הביאו מספר טעמים לדין זה:
א. צער בעלי חיים.
ב. דבקות במידותיו של הקב”ה.
ג. פעמים שהאדם ניזון בזכות בהמותיו.
ד. העלאת מדרגת צומח למדרגת חי ואח”כ מדרגת חי למדרגת מדבר.
ה. כך היושר והמשפט, שעל ידי עבודת הבהמה מוציא האדם מאכלו מן הארץ, ראוי הפועל להיות נהנה ראשון מיגיעו.
ו. לחנך את האדם שמעלתו היא ברוחניות ולא בגשמיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ההרשמה התבצעה וצוות הללויה ירשום את האותיות בספר עבור החיילים הגיבורים שלנו. יחד ננצח.

שימו לב!

כדי לכתוב ספר תורה וכדי להמשיך ולעמול אנו זקוקים לעזרתכם

השקיעו מספר דקות והוסיפו זכויות לעם ישראל