“הפוך בה והפוך בה דכולה בה’

שיר הלל לשבחה של תורה.
” מה ענין שמיטה אצל הר סיני?” מקשה רש”י בתחילת פרשת בהר. האם יש קשר בין שמיטה למעמד הר סיני שאנו מציינים בחג השבועות? תשובה לכך נמצא בהסבר של דברי רש”י: ממצוות השמיטה מוכח בעליל שהתורה ניתנה מסיני, דהיינו מן השמים, ולא משה מעצמו אמרה. כי איך יוכל אדם קרוץ מחומר להבטיל הבטחת “ועשת את התבואה לשלוש שנים”? הרי אין זה כדרך הטבע. בעל כורחנו אנו לומר שהתורה מן השמים. מוסיף על דבריו בעל “נחלת אליעזר” ואומר שאף על פי שאין אנו מפקפקים בהיות התורה מן השמים, מכל מקום חסרה לנו התחושה להרגיש את גודל איכותה. חיסרון זה מהווה סיבה לקושי שבו אנו נתקלים מדי פעם, בבואנו לעבוד את ה’. שכן מידת הנכונות של האדם לוותר על נטיותיו הטבעיות ועל הימשכותו אחר החומר והתאוות ולהתמסר לעבודת ה’, תלויה במידה רבה בעומק ההכרה בייחודה של התורה ובגודל מעלתה. לפיכך מהווה הידיעה שהתורה והמצוות הן מן השמים, הקדמה חשובה ובסיס איתן לקבלת עול תורה בחיי היום-יום. כי הגדלת ערך המתנה היקרה שקבלנו, היא ערובה להתעוררות החשק והתשוקה להידבק בתורה ולקיים את מצוותיה. זהו עניין שמיטה אצל הר סיני, כי ברכת “ועשת את התבואה לשלוש שנים” מעידה כאלף עדים על היות התורה מן השמים. וידיעה זו מחשלת את האדם ומעוררת אותו לייחד לבבו לעבודת ה’.
בעקבות רעיון נפלא זה, יכולים אנו לראות בקריאת פרשת בהר, הכנה לקראת יום מתן תורתנו. כי התבוננות בגודל עוצם ייחודה של בתורה, הינה הכנה חשובה ומועילה לקראת יום זה. חכמינו הקדמונים הורנו שיום חג מתן תורה בכל שנה ושנה, יש בו מעין מעלת יום נתינת התורה בסיני, גדלה חובת ההכנה עשרת מונים. שכן אם ביום זה יכולים אנו לזכות לקבלת התורה, חובה וזכות היא להתבונן ולהתכונן כראוי.
מן הראוי, אפוא שנחפש בימים אלה דרכים להרים את קרן התורה בעינינו, ולהכיר בייחודה ובחין ערכה שאין ערוך לו בכל תבל ומלואה. ובכך נגביר תשוקתנו לעסוק בה ולהגות בה יומם ולילה בעמל ובהתמדה.
שהרי התורה היא מהדברים הצריכים חיזוק במיוחד לימי ההכנה לקבלת התורה.
שנינו באבות: “בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה…שאין לך מידה טובה הימנה”. דברי בן בג בג הם בבחינת מועט המכיל את המרובה.
ורש”י ובעל התוספות מפרשים “הפוך בה והפוך בה” כהוראה לחזרה ושינון. ורש”י מכוון לחזרה המביאה להעמקת ההבנה, שבכל שעה תמצא בה חידושים וטעמים.
תורתנו הקדושה היא חוכמתו של הבורא יתברך, וכדי להשיג מה שניתן להשגה בחכמה זו יש לעמול בליבון הדברים ובירורם.
חז”ל המשילו את לימוד התורה ליניקה, אשר נאמר עליה “שכל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם”.
הגר”א אברמסקי זצ”ל, בעל “חסון יחזקאל ” העיד על עצמו שלפני אמירת שיעור גמרא, היה לומד את הסוגיה שמונה פעמים. בארבע הפעמים הראשונות, כך אמר, היו הולכות ונערמות אצלו קושיות בהבנת הדברים. מהפעם החמישית ואילך היו העניינים הולכים ומתבהרים, עד שבפעם השמינית היה השיעור מוכן.
וכן הרחיבו חז”ל במעלת התורה שנבראה עבור ישראל שיחיו על פי התורה. לפיכך היה צריך הקדוש ברוך הוא לברוא בעולם את כל התנאים הנצרכים לאדם, כדי להגיע לתכלית הבריאה – חיים של תורה. נמצא שבתורה גנוזות כל מהותו ומציאותו של העולם. זהו הדבר העילאי ביותר, היחידי שניתן לומר שהכל טמון בו, וזהו “דכולו בה”.