” ‘לאלוקי אביו יצחק’ – לאלוקי אביו אברהם לא נאמר, אמר רבי יוחנן , מלמד שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו, ולפי דרכנו למדנו , שחייב אדם בכבוד אבי אביו, אלא שבכבוד אביו חייב יותר” (הגהות רמ”א ליורה דעה סימן ר”מ סעיף כד ) .
שני מקורות עיקריים בחז”ל מורים על הקשר המיוחד בין הנכד לבין סבו: במסכת קידושין (ל ע”א) נאמר שיש חיוב ללמד את בן בנו תורה, כלשון הכתוב “והודעתם לבניך ולבני בניך” . רבי יהושע בן לוי אף מדגיש את מעלת לימוד הנכד תורה, וקובע שמי שמלמד את בן בנו תורה נחשב כמי שקיבל את התורה מסיני.
בעל התורה תמימה (על פסוקנו) כתב שמכאן נראה שחלה חובת כבוד הסב על נכדיו- שכן אם חלה חובת חינוך הנכד על הסב, קל וחומר שתחול חובת כיבוד הסב על הנכד.
מקור נוסף לחובת כבוד הסב מצאנו במסכת יבמות ( סב : ) בנוגע למצוות פרו ורבו, שם שנינו: “בני בנים הרי הם כבנים”. כלומר, אם נפטרו לאדם ילדיו, אך יש לו נכדים, די בכך בכדי לקיים את מצוות פרו ורבו, וזאת בתנאי שבני הבנים הם זכר ונקבה שנולדו מזכר ונקבה וכן פסק הרמב”ם (הלכות אישות , פרק טו, הלכה ה)
לכאורה גם מכאן ניתן להוכיח שנכד חייב בכבוד זקנו, שהרי “בני בנים הרי הם כבנים”, והקשר של בני הבנים עשוי לחייב את הנכד בכבוד סבו. אולם ניתן לדחות את הראיות שצוינו לעיל ממה שסבא חייב ללמד תורה לנכדו, אין הכרח שהנכד יהיה חייב בכבוד סבו. אומנם הסב חייב לדאוג להמשכיות התורה ברצף הדורות, אבל אין מכאן ראיה לחובת כיבוד הסב על-ידי הנכד.
גם ממה שנאמר ש”בני בנים הרי הם כבנים” אין הכרח שיהיו הנכדים חייבים בכבוד הסב, כי ייתכן שדברי הגמרא נאמרו רק לעניין מצוות פרו ורבו ולא נוגע לעניינים נוספים. אכן , כך היא דעת המהרי”ק (שורש ל) שנדרש לשאלה אם נכון שנכד יאמר קדיש על סבו לפני אחרים, וכתב שאין הנכד קודם לאדם אחר באמירת קדיש על זקנו, משום שמה שנאמר ש”בני בנים הרי הם כבנים” הוא דין מסוים במצוות פרו ורבו, ואינו מחייב את הנכד בכבוד סבו, “שהרי לא מצינו בשום מקום שיתחייב אלא בכבוד האב והאם , ואשת האב בחייו , ובעל האם בחייה, ואחיו הגדול, שנלמדים מהפסוקים כמו שראינו במסכת כתובות. ואילו לעניין כבוד הסב לא מצאנו לימוד בפסוקים לחייב את הנכד בכבוד סבו.
הרמ”א הביא את דעת המהרי”ק: “יש אומרים שאין אדם חייב בכבוד אבי אביו”, והוסיף הרמ”א לכתוב: “ואינו נראה לי , אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו”. מקור דברי הרמ”א מדברי המדרש שהבאנו בפתח דברנו, ותמה הרמ”א על המהרי”ק שנעלמו ממנו דברי המדרש וכן דברי רש”י על הפסוק.
לדעת רוב הפוסקים מצווה על כל אדם לכד את סבו וסבתו , בין מצד אביו בין מצד אמו. שכן בני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. אלא שמצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות.
עיקר החיוב כלפי הסבים והסבתות הוא לקום מפניהם ולהתייחס אליהם בכבוד, אבל אין הנכדים חייבים לסייע להם בכל מה שיצטרכו, כגון אם הסב חולה וזקוק לעזרה באכילתו ומלבושיו, אף שאם יטפלו בסבם יקיימו מצווה גדולה, מכל מקום הנכדים אינם חייבים להפסיק מעבודתם כדי לטפל בו אלא חיוב זה הינו על הילדים בלבד.
ויש אומרים שחובת כיבוד הסבים ממש ככיבוד ההורים, רק שלעניין קדימה יש להקדים את ההורים לסבים.
