אהו”י: אותיות שלפעמים אינן נשמעות במבטא. אחת מאותיות אלה – אהו”י, אם תבוא ללא סימן ניקוד, היא תשמש כתנועה ותחליף לניקוד.
אותיות: מערכת האותיות בלשון הקודש כוללת כ”ב אותיות, המתחלקות לקבוצות ע”פ מוצאם מהפה. ואלו הן הקבוצות: אהח”ע- מהגרון, גיכ”ק- מהחיך, דטלנ”ט – מהלשון, זשסר”ץ – מהשיניים, בומ”ף- מהשפתיים (ע”פ ספר יצירה ).

אותיות הבניין: הן אותיות שנוספו לשורש מחמת הבניין, אליו שייך הפועל. לדוגמא “נשמר” – נ’ נפעל.

אותיות הצבותות: שתי אותיות דומות (זהות) הבאות באמצע תיבה. כמו: יהללו.

אותיות השורש: אותיות הבסיס של הפועל. לדוגמא: לשמור-ש,מ,ר.

בג”ד כפ”ת: אותיות שיש להן ע”פ כלליהן מבטא כפול, רפה או דגש.

געיא: קו אנכי המופיע לפעמים מתחת לאות משמאל לניקוד, ותפקידו להאריך מעט את נגינת האות שמעליו. הוא נקרא גם מתג, מעמיד או מאריך.

דגש: נקודה בתוך האות נקראת דגש. יש דגש חזק ויש דגש קל.

1. דגש חזק: מורה על ביטויה החזק של האות והקורא מבטא את נגינת האות כאילו היא אות כפולה.
2. דגש קל: יבוא רק באותיות בג”ד כפ”ת ואינו מבוטא בחוזקה.

ה”א הדעת / הידיעה: אות ה”א הבאה קודם שם עצם. תפקידה לציין ולייחד את שם העצם. בדר”כ תנוקד בפתח ובאות שאחריה יבוא דגש חזק.

ה”א התימה / השאלה: תבוא בתחילת מילה במקום שאלת ‘האם’. כמו: “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית”.

זמנים: שלושה זמנים בלשון הקודש: עבר, הווה, עתיד. לכל זמן הטייה מיוחדת משלו.

חטפים: חטף קמץ (ֳ), חטף פתח (ֲ), חטף סגול(ֱ) . (ויש מהדקדקנים, וכן נקט מו”ר מארי יוסף צובירי זצוק”ל, הקוראים אותם כצורתם: קמץ, ושוא וכן עזה”ד.
דינם כשווא נע, ולכן ימצא שווא לפני חטף, אך לא להפך. וסימנך: לא יבוא חל”ש – חטף לפני שווא (ע”פ כללי הדקדוק להרה”ג נאמ”ן ס”ט שליט”א).

טעמים: טעמי המקרא מהווים מערכת שלימה של סימנים המשמשים לקורא כסימני פיסוק ידועים לנגינת המילה והפסוק.

כתיב וקרי: הערות חכמי המוסרה על קריאת המילה בשונה מאופן כתיבתה.

מוכרת: מילה הבאה בסוף מאמר, או כינוי לציון מילה נבדלת, בניגוד לסמוך.

מוסרה/מסורה: מערכת כללים וציונים אשר נמסרו מדור לדור לנוסחם של ספרי המקרא בכתיבתם ודקדוקם. בעלי המוסרה היו חכמים רבים למאות ואלפים במשך כמה מאות שנים, מראשית ימי ביהמ”ק השני ועד לחתימת המוסרה בתקופת טבריה במאה ה-10. בין האחרונים נמנים הדקדקנים המפורסמים אהרון בן אשר ומשה בן נפתלי. היא ידועה בשתי מערכותיה: “מסורת קטנה” המציינת את מספר המקומות שבהן מופיעה תיבה במקרא בצורתה המסוימת. ו”מסורת גדולה” שהיא גם מפרטת את אותם המקומות שבהן מופיעה התיבה.
מלעיל / מלרע: בכל מילה יש מקום באות מיוחדת, שהיא מודגשת בקריאה יותר משאר האותיות. הדגשה זו היא מקום הנגינה במילה וההברה שבה תבוא הנגינה נקראת “הברה מוטעמת”.

מפיק ה”א: נקודה (כעין דגש) המונח באות ה”א כשהיא ללא תנועה. בדר”כ בסוף מילה או באמצע כשהיא בשוא נח.

מש”ה וכל”ב: אותיות מש”ה וכל”ב הבאות בראש מילה היות ויש להן י”ג שימושים שונים (ע”פ כללי הדקדוק להרה”ג נאמ”ן ס”ט שליט”א).

פתח גנובה: פתח הבאה בסוף מילה באותיות הגרון: ה,ח, ע. מבטא התנועה בתוספת יו”ד או וי”ו בניקוד פתח ואותיות הגרון יבוטאו ללא תנועה כלל.

קמץ חטוף: אות שיש בה קמץ ובא אחריו שוא ואין ביניהם געיא (או טעם) תקרא בקמץ חטוף והשוא נח.

שבעה מלכים: כינוי לשבעת סימני הניקוד (ע”פ ספר הכוזרי עמ’ צ).

שוא: השוא איננו תנועה. ניקוד השוא ידוע בסימן שתי נקודות זו למעלה מזו מתחת לאות .
שני סוגי שואים הם:

1. שוא נע: מניע את האות שהוא מנוקד תחתיה.
2. שוא נח: אינו מבוטא כלל והוא נמשך עם האות וההברה הקודמים לו.

תנועה: צורת הגייה של האותיות ע”פ סימני הניקוד.
היות שללא הניקוד לא ניתן להגות את האותיות (כגוף בלא נשמה) נוהגים לכנות את הנקודות בשם תנועות כי הם מניעות את האותיות. * ישנן עשר תנועות: חמש גדולות וחמש קטנות.

1. תנועות גדולות: קמץ רחב (אָ), צירי (אֵ), חיריק מלא/גדול ביו”ד או באות נחה ( אִי), חולם מלא(אוֹ) חולם חסר (אֹ). סימנם: סוֹד הוּא לִירֵאָיו.
2. תנועות קטנות: פתח (אַ), סגול/פתח קטן(אֶ ), חירק חסר/קטן (אִ), קמץ חטוף( כָּל). סימנם: נִחַם כָּל מֻכֶּה.
תאג’ – תיג’אן – כתר, כתרים: כינוי ידוע במסורת יהדות תימן לספרים בכריכה כעין כריכת חומשים שלנו. נכתבו בידי סופרים בקיאים ודייקנים. העתיקום דור אחר דור זה מזה עד זמנו של הרמב”ם (מתוך ההקדמה למסמ”ד למהר”י צובירי).