פרשת ניצבים - דבר הרב
איך אפשר לעמוד ועוד ניצבים ביום הדין?
בעומדנו רגע לפני ראש השנה אנו קוראים את פרשת ניצבים הנקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה. וגם נרמז הדבר מייד בתחילתה של הפרשה שנאמר “אתם ניצבים היום כולכם.. ראשיכם שבטיכם.. מחוטב עציך ועד שואב מימך..” שהרי “היום” האמור כאן מרמז על “ראש השנה” שהוא היום שבו עומדים כולם למשפט ללא יוצא מן הכלל – מראשי השבטים ועד לאחרונים שבעם – הנרמזים בחוטבי העצים ובשואבי המים. וכולם נשפטים ועוברים לפניו בסקירה אחת. מי לחיים ומי למוות, מי יגבה או ישפל, יעשיר או יעני… וכו’
ולכאורה צריך להבין כיצד מתאים השם “ניצבים” שהוא ביטוי של עמידה בתוקף, אל מול יום הדין, ואל מול יום המלכת הקב”ה למלך על כל הארץ? שהרי היינו צריכים לכרוע ולהשתחוות (וכמאמר האדם הראשון בבריאה נכרעה לפני השם עושנו) ומהו זה שאנו עומדים, ועוד ניצבים… והרי ידוע שצריכה להיות אצל האדם למול הבורא כניעה ואף התבטלות, ועד שבזה נמדדת במידה מסויימת מהות האדם – האם הוא מרגיש את ישותו העצמית ואינו מודה ועוזב, או שהוא מרגיש את המציאות האלוקית ומודה ועוזב….
ויש לומר אחד הפירושים בזה שהעמידה הניצבת הזו היא דווקא לעם ישראל. כי זהו תפקידנו בעולם, לרדת נשמה בגוף לתוך העולם מלשון העלם, שמאיים להסתיר את המציאות האלוקית בכל רגע, ואני צריכים לעמוד מול כל הסערות והנסיונות שכל מהותם הוא לבלבל את האדם ולגרום לו לתפוס ולהרגיש תפיסת מציאות מוטעית. ועל אף כל הקשיים להמליך את הקב”ה למלך על כל הארץ, וכן על רצונו ומחשבותיו ודיבוריו וגופו, ולעמוד איתן בצורה הניצבה ביותר, אל מול כל הפיתויים המבלבלים, ולכן דווקא עם ישראל בראש השנה ביום המשפט עומד איתן וניצב, כי עבורנו המבחן הוא לעמוד ניצבים בעולם.
ועוד יש להוסיף שזהו שעבורנו ראש השנה הוא גם יום טוב, שהרי עם ישראל בטוחים בזכאותנו בדין, שהרי אבינו הוא השופט, (שלכן אנו שרים בשמחה כה גדולה “חטאנו לפנייך” כי זו שמחה לראות שהשופט הוא בעצם אבא) וממילא הוא מכיר את כל הקשיים ואת כל הפרטים, ואדרבא מצפה שנעמוד בטוחים בתפקידנו ועבודתנו, כי אצל יהודי שעומד אל מול קשיי העולם זו זו הכניעה הגדולה ביותר, אלא שאין זו כניעה חיצונית, אלא כניעה פנימית, כזו שבאה מתוך עבודה ועשייה ולא מתוך הכרח וביטול של היישות הגאוותנית. ועל כן בראש השנה אנו אוכלים בשר ויין ותפוח בדבש. ולובשים בגדי חג על אף, ויחד עם יום הדין הנורא.. כי יום חג הוא לנו. וכמאמר “גילו ברעדה”
ולכן למעשה אדם יכול לתפוס את ראש השנה נכון יותר בהכנה זו – כי יש מי שמגיע לראש השנה מתוך מקום שהוא צריך להתבטל ולהתחנן על נפשו, וכספו, ובריאותו, כי הוא עסוק בעצמו, (ואף שהוא צודק שראש השנה הוא המקום להתחנן על כך), והסיבה לתפיסה זו היא מתוך שהוא בהקשרות חיצונית יותר עם הבורא, של שכר וענש בעיקר. אך יש מי שמגיע לראש השנה אומנם בתחושת יראת הרוממות (או לפחות יראת חטא) אך מאידך זהו הרי יום שבו מתגלה מלכותו וגדולתו יתברך, ויש בזה שמחה גדולה מתוך התקשרותו הפנימית לבורא. ועד חשובה לו כל כך גילוי מלכותו בעולם, ששוכח על העניין האישי שלו, וממילא השמחה והתענוג שבזה גוברים על הכיפוף והפחד, ולכן עומד ניצב ואיתן באמונה ובתחושה נפלאה זו אל מול המלכתו של מלך מלכי המלכים, ומשתוקק לדבקה בו ולהיות חלק מהמלכתו ברחמים גדולים, וממילא הדין נמתק ברחמים.
שנזכה לחיות בתחושה של שליחות, ושל דבקות אלוקית מראשית השנה ועד ראשית השנה….
בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
