“עלה אשה ריח ניחוח לה'”
העיקר בעבודת ה’ הוא כוונת הלב.
הגרי”ל חסמן זצ”ל: יסוד הקורבן – התקרבות האדם לאלוקיו במחשבתו ובכניעת לבבו אליו, להדבק בו וללכת בדרכיו. מחשבה נכונה ודביקות הלב בעת עשיית הקורבן הם המעלים את ריח הניחוח למעלה למעלה. ולפיכך “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים”. משגלינו מארצנו בעוונותינו הרבים ואין לנו לא מקדש ולא כהן, לא קורבן ולא מזבח, אמרו חז”ל שהתפילה נתקנה במקום קורבן. ולפי זה, כשם שהעיקר בעבודת הקורבן הוא כוונת הלב של המקריב – כך גם בתפילה. כמו שנאמר בגמרא: “ולעבדו בכל לבבכם – איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה”.
היגוי מילות התפילה ללא כוונת הלב בוודאי שאינו יכול להיקרא עבודה, וממילא אין זו תפילה. מה נואלו אנשים אשר במעט תשומת לב בזמן תפילה יכולים לכונן עצמם עם העולם כמקדש ה’ ומזבחותיו, ותחת זאת מפנים לבם להרהורים בעת התפילה. זו עצת היצר היודע את גודל מעלת תפילה בכוונה, ועל כן צד הוא הלב בפיתויו. והתוצאה: הלב שבוי בקסמי השווא של היצר הרע, ומילות התפילה יוצאות בלי תשומת לב וללא ריכוז המחשבה. כאשר אדם בא להתפלל, אומרים חז”ל באים כנגדו מלאכי השרת ומברכים אותו. גם הקדוש ברוך הוא מברכו ממקומו. אם נצייר לעצמנו את התכונה בפמליה של מעלה הרוגשת מסביב לעבודתנו שבלב – כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שולח לנו את ברכתו – יקבלו תפילותינו צורה אחרת.
ועתה נשכיל גם להבין את גודל הבושה שצריך לכסות האדם שמופיע בבית ה’ – ולבו בל עמו. הכל מצפים בשמים לקורבן, לריח ניחוח, ואילו הוא מפנה לבו לדברים בטלים. אין כאן לא טעם ולא ריח. אין עבודה ואין תפילה, אלא רק פטפוטי דברים.
מצינו בתנא דבי אליהו שלאחר י”ב חודש שבהם נידונים הרשעים, באים הצדיקים ומלמדים עליהם זכות. ומהי הזכות שמלמדים עליהם הצדיקים? שהיו משכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים קריאת שמע ומתפללים. נמצא אם כן, שעל ידי תפילתו יכול אדם להינצל הצלה נצחית מדינה של גיהנום, על כן יש להיזהר מאוד שלא תהא התפילה על האדם כמשא. עלינו לדעת שעיקר כוונת הלב והכנעתו כמ”ש: “זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה”.
כאדר ישים דברים אלו על לבו – ידע כיצד להתפלל.
