דכתיב ‘ולא תחללו את שם קדשי’. חילול השם ישנו בכמה דרכים ואין להם שיעור, שכל המבזה אפילו מצווה אחת ומקל כלל בכבוד שמים נקרא מחלל השם וכו'”.
ה”חפץ חיים” היה אומר שהמספר לשון הרע והמקבלו עוברים בלאו זה של “ולא תחללו את שם קדשי”. וכל כך למה? הואיל ובעבירה זו אין כל תאווה ולא הנאה גשמית כדי להבין מדוע התגבר היצר של החוטא. ומכיוון שאין לימוד זכות על העובר על חטא לשון הרע, נחשב עוון זה כמרד וכפריקת עול מלכות שמים. כל זה באיש פשוט. אדם חשוב שהכל מסתכלים עליו ולומדים ממעשיו שעובר חטא לשון הרע – ודאי שיש כאן חילול השם. ואם חס ושלום נעשתה העבירה ברבים – אז גדול עוונו עד מאוד. שכן הוא מחלל שמים ברבים.
ב”מעשי למלך” מוסיף שרגיל היה ה”חפץ חיים” לומר שבן תורה כבחינת חייל בעל דרגה גבוהה אשר בגדי השרד והדרגות מחייבים אותו להתנהג בדרך כבוד. כאשר הוא לובש את מדיו יודעים שהוא מקורב למלכות. אם יתנהג שלא בדרך כבוד הוא מחלל כבוד המלכות.
פעם אחת נחפז ה”חפץ חיים” לדרכו במגמה להספיק להגיע בזמן לרכבת שהיתה אמורה להסיע אותו לוילנה לצורך ענין חשוב ביותר.
כאשר חלף באחד הרחובות הסמוכים לבית הנתיבות נתבקש ה”החפץ חיים” להיכנס לבית האבל כדי להשלים מנין לתפילת מנחה. למרות שהנסיעה היתה למטרה חשובה, ואף על פי שהוא עצמו כבר התפלל מנחה, החליט ה”חפץ חיים להיכנס לבית האבל ולהשלים מנין. את הרכבת איחר כמובן ונאלץ להמתין לרכבת הבאה, אך הכל היה כדאי ובלבד שיימנע חילול השם.
בספר “באר מיים חיים” מביא ה”חפץ חיים” את הגמרא האומרת מה נקרא חילול השם – כגון הלוקח בשר מהקצב ואינו משלם מיד. והכל מסכימים שאפילו דבר שהוא מותר מצד הדין, ורק לעיני המון העם נראה הדבר כאיסור – עובר על זה בלא -תעשה מדאורייתא של “ולא תחללו את שם קדשי”.
חומרתו של עוון זה ידועה – אין בכוחה של תשובה לכפר עליו, ייסורים אינם ממרקים ואפילו יום הכיפורים אינו מכפר! כולם תולין ורק מיתה מכפרת. והוסיף עוד ואמר “ודע שעוון חילול השם, אין שיעור לעונשו – כמפורש בקידושין – שאם היו עוונותיו וזכויותיו מחצה על מחצה וחילול השם בכלל, מכרעת לכף חוב. ובאבות תנן דאפילו חילל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי.
יחד עם הדגשת החומרא של עוון חילול ה’, היה רגיל היה חפץ חיים לזרז את תלמידיו לקדש שם שמים ברבים. את תפילת ה”קדושה” אנו פותחים ב”נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרומים”. ויש לתמוה, אמר החפץ חיים, כיצד מעיזים אנו לדמות עצמנו למלאכי מרום? הייתכן שעני מרוד יתיימר להציע לפני המלך את שירותו כאילו היה אחד מהשרים הגדולים שבמדינה?
אליבא שבאמת יש לנו יחס מועדף אצל הקדוש ברוך הוא כדוגמת המלאכים. וזאת אחר שהבורא נפח באפנו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל. וכמו שנאמר “ויפח באפיו נשמת חיים”. כמבואר בזוהר הקדוש, חכמי הקבלה מציינים כי נשמת האדם היא “מעולם הבריאה” ומטרת הבריאה היא להלל את ה’ ולספר הודו. כמו שאומר הנביא: “עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו”. ההבדל בין שבח המלאכים לבין שבחי בני האדם, שהמלאכים מקדשים את שמו יתברך בשמי מרומים, כי שם הוא מקומם, אך מקום האדם הוא בארץ, ומכאן הוא מקדש את שם ה’. וכמו שכתוב: “ונקדשתי בתוך בני ישראל”.
ומכיוון שמטרת ביאתנו לעולם הוא לקדש את השם, לפיכך יש לנו רשות לומר “נקדש את שמך בעולם” – כאן בארץ , ” כשם שמקדשים אותו” – המלאכים – “בשמי מרום”.