יום שלישי, י’ תמוז התשפ”ד
Search
Close this search box.

שתף:

פרשת בהר – אונאת דברים

” ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך אני ה’ אלוקיכם” (כה, יז) “ולא תונו” – תנו רבנן, כשהוא אומר (פסוק יד) “וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו” – הרי אונאת ממון, אמור הא מה אני מקיים “ולא תונו איש את עמיתו” – באונאת דברים ( בבא מציעא נ”ח:) .

משנה מפורשת במסכת בבא מציעא (נח:) “כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר ‘וגר לא תונה ולא תלחצנו’ “.
ומבואר בסוגיית הגמרא כי “אונאת דברים” הוא איסור מהתורה לצער את הזולת ולהקניטו הנלמד מהכתוב “ולא תונו איש את עמיתו”.
ופירש רש”י: “כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של היועץ”. ומסיים רש”י: ” ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ‘ויראת מאלוקיך’, היודע מחשבות הוא יודע כל דבר המסור ללב. שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ‘ויראת מאלוקיך’ “. לכן חמורה אונאת דברים יותר מאונאת ממון, כדברי הגמרא ( שם): “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי , גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו ‘ויראת מאלוקיך’ וזה לא נאמר בו ‘ויראת מאלוקיך’.
ורבי אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו. רבי שמואל בן נחמני אמר , זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון”. וכתב ערוך השולחן ( חו”מ ס’ רכח סע’ א) “וקבלה ביד חז”ל שהצועק לפני הקב”ה על אונאת דברים נענה מייד, שנפרעים מהמאנה בעולם הזה, וכך אמרו חז”ל “כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה” ופירש רש”י: “הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל עליו”. עוד אמרו חז”ל (שם) “אמר רב, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו (רש”י: באונאת דברים לצערה) שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה (רש”י: פורענות אונאתה ממהר לבוא). דינים ומאמרים אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך חושן משפט ( חו”מ ס’ רכח ) .
הטיב להגדיר את דיני האונאה בעל “ערוך השולחן” ( חו”מ ס’ רכח סע’ ב) שיש בהם שתי אונאות – בענייני מסחר ובענייני הנפש. בענייני מסחר – הדין הראשון המובא במשנה ” לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח”. ובענייני הנפש – הדינים הבאים המובאים במשנה ” אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר ‘וגר לא תונה ולא תלחצנו'”.
בספר החינוך (מצווה שלח) מפורש כי האיסור הוא באמירת דברים “שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ולא עוד אלא שראוי להיזהר שאפילו ברמז דבריו לא יהיה נשמע חירוף לבני אדם”. ולשון הרמב”ם בספר המצוות (מצווה הרנ”א) “שנאמרו לו מאמרים שיכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שמתבייש מהם”.
ועד כתב החינוך: “ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבם בדברים יותר מדי, זולתי במה שצריכים הרבה כדי שיקחו מוסר. ואפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, המיקל בהם שלא לצערם בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד”. ורבי אליעזר ממיץ כתב בספר היראים (סימן קפ) “וכשם שאונאה בדברים, כך אונאה בעין רע שמראה לו פנים רעים”.
יחד עם זאת מתיר ה”חינוך” לענות כסיל כאוולתו, כי מעיקר הדין אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חברו בדברים הרעים שלא יענהו השומע. ראשית מפני שהוא מעל יכולת האנושית “שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים”. וכן מפני שאם ישתוק – יראה הדבר כאילו מודה לדברי חברו. וכל האיסור הוא רק על מי שמתחיל בכך.
אמנם בסיום דבריו, כותב: “ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין יותר מדי, ועליהם אמרו חז”ל הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, ל”א ) “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ההרשמה התבצעה וצוות הללויה ירשום את האותיות בספר עבור החיילים הגיבורים שלנו. יחד ננצח.

שימו לב!

כדי לכתוב ספר תורה וכדי להמשיך ולעמול אנו זקוקים לעזרתכם

השקיעו מספר דקות והוסיפו זכויות לעם ישראל