פרשת מטות – מסעי – כיצד נרכוש שייכות לצער החורבן?

אולם השמחות היה הומה מבני אדם, הכל שמחים ומתרגשים. לא בכל יום משתלבת המצווה לשמח חתן וכלה עם מצוות “לב אלמנה ארנין”. האלמנה אשר גידלה את ילדיה לבדה מאז פטירת בעלה, זוכה היום להוליך את בתה הבכורה לחופה.
ברגע המרומם האם פורשת לקרן זווית וגועה בבכי מר. הכלה ניגשה אליה ושאלה בדאגה: “אמא, האינך שמחה בשמחתי?” האם ענתה בוודאי אני שמחה והוסיפה מיד בקול זועק ומתייפח – אבל אבא איננו!.
במשל זה המחיש הגר”ש ברעוודא שליט”א את משמעות הפסוק “אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”. כל שמחה שתהיה, אינה יכולה להיות שלמה בהעדר המקדש. כי מאז החורבן הננו כבנים שגלו מעל שולחן אביהם. כדי להשיב זאת ללבבנו, נצטווינו ליתן אפר מקלה בראש חתן ובמצוות נוספות אשר מגמתן לזכור את החורבן בעת השמחה. וכאן עלינו לשאול האם אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו?.
בתפילות שתיקנו אנשי כנסת ישראל – ציון וירושלים תופסות מקום נכבד.
חישוב קל מגלה מספר הפעמים שעניין זה נזכר בתפילות שמונה עשרה, בברכת המזון, בברכת המזון, בקדיש ובשאר התפילות – עשרות פעמים ביום! משמעות הדבר היא, שהבקשות על קץ הגלות והכמיהה לגאולה צריכות לתפוס מקום נכבד ביותר, אם לא העיקרי, בין משאלות האדם. לכן מן הראוי שנושא זה לא ירד כלל מכל סדר יומו של האדם היהודי.
אחת ההלכות הראשונות בשולחן ערוך “אורח חיים” היא: “ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש”.
בבואנו לחפש דרכים כיצד לחוש את צער החורבן, עלינו לברר תחילה על מה צריכים להצטער. לשאלה זו יש כמה תשובות.
אחת התשובות נמצאת בקינה שקונן בליל תשעה באב הגר”א הלוי קלרמן ועל פי דברינו-דברינו.
בהפטרה לפרשת מסעי אנו מוצאים שבראשית תוכחתו של ירמיהו הנביא, אומר הקדוש ברוך הוא לישראל: “מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי?”. התביעה המרכזית העומדת בראש נבואותיו של ירמיהו, נביא החורבן – מדוע ישראל התרחקו מעל ה’. והנביא ממשיך ומפרט את חסדי ה’ שהושפעו עלינו מאז יציאת מצרים עד בואם לארץ הכרמל לאכול את פריה, ותובע את ישראל שלמרות כל החסד – תופסי התורה לא ידעוני”.
האמת היא שעל כל צעד ושעל אפשר להבחין ולראות מקרוב שה’ מקרב אותנו ומלווה אותנו בכל רגע, שכן חיינו מושפעים בחסדי ה’ יתברך. בכל רגע ורגע אנו זוכים לחסדי השם.
בהתעוררנו בבוקר מחזיר לנו ה’ את נשמתנו, פוקח את עינינו, נותן לנו בגדים ללבוש וכו’. ואלו הם הניסים הנסתרים המלווים אותנו בכל עת, כפי שאומר הרמב”ן: “שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין הם טבע ומנהגו של עולם”. ועל כולם אנו מודים בברכות השחר, את חלקם אנו מפרטים והשאר נכללים בחתימה – “הגומל חסדים טובים לעמו ישראל”.
ומה הגמול אשר לו מצפה ה’ מאתנו? ה’ רוצה שגם אנו מצדנו נשתדל להיות קרובים אליו. כמו שנאמר: “קירבת אלוקים לי טוב”. כיצד נוכל להרגיש קרובים אליו יתברך? על ידי ההכרה בחסדיו.
עלינו לשאול את עצמנו: האם אנו משכילים לפקוח עיניים להכיר בחסדיו המרובים ולהשיב אל לבבנו?
התשובה היא: טבע האדם להתרשם מניסים גלויים, ממאורעות היוצאים מגדר הרגיל, אך מן הניסים הנסתרים שבכל עת אינו מתפעל. אך לצערנו, ממעטים אנו להבחין ולהכיר בטובות ה’ אשר מושפעות עלינו ללא הרף. שונה היה המצב בזמן שבית המקדש היה קיים. אז ההשגחה היתה גלויה, והשהייה בירושלים ובמקדש נתנה חיזוק גדול ועצום באמונה ובהכרה בחסדי ה’, על ידי העבודה והניסים הגלויים שהיו שם. את האמצעי הגדול הזה לקירוב ישראל לאביהם שבשמים איבדנו, ועל זה עלינו לבכות והצטער.
כאשר נעריך את בית המקדש כמתנה יקרה שניתנה לנו מאת הבורא כדי שנוכל להכירו ולהתקרב אליו, נוכל לקרב אל לבנו את צער החורבן.
והנה הבית נחרב והאמצעי נלקח מאתנו ואיננו.
והנה עתה בית המקדש חרב, וקרוב לאלפיים שנה שאין מתקיים רצון ה’ לשכון בתוכנו כדי שנהיה קרובים אליו. אין לשער את צער השכינה ממצב זה.
ייתכן שמה שנקרא גלות השכינה, היינו שה’ אינו בלבם של ישראל כבעבר. חובתנו היא אפוא להשתדל עד כמה שאפשר להתקרב ולעשות נחת רוח לבוראנו. וכיצד מתקרבים? על ידי לימוד התורה הקדושה, וכן על ידי תפילה וברכות בכוונה.
בימי בין המצרים בכלל וביום תשעה באב בפרט, אפשר להתעורר לדברים אלה ביתר שאת. כי זהו זמן של צער ושל געגועים גדולים אל ה’ יתברך ואל הקדושה שהיתה בנו בעבר, המגיעים לשיאם ביום תשעה באב. צער זה צריך לגרום לכך שנשתדל מאוד לחזור ולהתקרב אל ה’, לטוב לנו. אם בית המקדש עדיין לא נבנה, יעזור לנו ה’ לבנות לכל הפחות את בית המקדש שבלבבנו, וזאת, על ידי לימוד תורה ומוסר וכן על ידי תפילה ומעשים טובים,
עד שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.