רבים שואלים מדוע רחוקים אנו כל כך מאימת הדין, במה נשתנינו מן המלאכים שעליהם נאמר: “והמלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון”?.
משיב על כך הג”ר אורי שרגא הלוי קלרמן על ידי בירור עניין יסודי בעבודת ה’, אשר רבים אינם נותנים דעתם עליו.
בשחרית לשבת אנו אומרים: “שכן חובת כל היצורים לפניך ה, או”א, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס, על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי, עבדך משיחך”. מבואר כאן שחובתנו להודות לה’ ולהללו היא ללא שיעור וללא גבול. כאשר אנו פותחים את פינו בשירה כה נפלאה, מן הראוי הוא שנעשה זאת עם כל הלב, ונהלל את ה’מתוך הכר והרגש פנימי. שאם לא כן, הרי אנו קרובים להיות דוברי שקר ח”ו.
באמת מצאנו מפורש בספר “חובת הלבבות”: “אחי שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפנינו עם רוממותה לבוראה, ושבחה והודאתו לשמו, והשלכת יהביה עליו”. רואים את עומק ההרגשה שהייתה לבעל “חובת הלבבות” בתפילה ובשבח לה’, אך מדוע רחוקים אנו מהרגשה זו?
שאלתנו תתחזק כשנתבונן במשל של “חובת הלבבות”, בעניין התפילה בלי כוונה. וזה לשונו: “ודע, כי המלות תהיינה בלשון כקליפה והעיון במלות כלב (=מלות התפילה שהאדם מבטא בפיו, דומות לקליפות הפרי. והעיון בהם -כפרי עצמו), והתפילה כגוף, והעיון כרוח וכשיתפלל המתפלל, ולבו טרוד בזול עניין התפילה, תהיה תפילתו גוף בלי רוח וקליפה בלא לב” וכו”.
וכן המתפלל כשיהיה ליבו ומצפונו ריק מענין התפילה, לא יקבל הא-ל תפיל איבריו ותנועת לשונו”. ומסיים “חובת הלבבות” שם ואומר שמי שמתפלל שלא בכוונה וחותם את תפילתו בבקשה “יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”, זהו גנאי גדול.
לצערנו, אנו רחוקים מהתחושה האמיתית שהייתה צריכה להיות לנו בעת עומדנו לפני הבורא יתברך. אצל המלאכים המצב שונה לגמרי בתפילת “ונתנה תוקף”, שבה מתוארת אימת הדין של המלאכים, ונאמר שם: “ומלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון וכו”.
אנו רואים שכל צבא מעלה רועדים כאשר יודעים שעליהם לעמוד. ואנחנו?. אומנם דואגים קצת, אולם מצבנו עדין רחוק ממצב של “חיל ורעדה יאחזון”. ושוב נשאלת השאלה, מה פשר הדבר?
כאשר נתבונן במעלת המלאכים, נבין היטב מהו החיסרון בנו. המלאכים נמצאים בעולם האמת והם יודעים וחשים דבר יסודי ופשוט – שהם נבראים ושהקדוש ברוך הוא בוראם והוא מקים אותם בכל רגע.
ברור להם שאין להם משלהם ולא כלום, ושהם מצד עצמם אינם מהווים מציאות כלל אלא רק רצון ה’ הוא שמקיים אותם. הם גם יודעים היטב את גודל מידת ההרס והאבדון הצפוי להם ולעולם, כאשר הקדוש ברוך הוא לא ירצה בהם ויסלק את השפעתו מהם. ולכן הם פוחדים ורועדים. אמנם גם אנחנו מאמינים בכל זה, אך מכיוון שאנו נמצאים בעולם השקר, איננו חשים את הדברים בעומק הרגשתנו. אנו חיים בהרגשה כאילו אנחנו מציאות קיימת בכוח עצמנו ח”ו. ההכרה שאנו נבראים התלויים בכל רגע אך ורק ברצון ה’, רחוקה מאיתנו. זוהי הסיבה מדוע אין לנו אימת הדין כראוי, כדוגמת המלאכים. וזה פשר ריחוקנו משבח והודיה הבאים מעומק הלב, כי חסרה ההכרה החושית של “חיים ברצונו” כלומר, שכל רגע מחיינו ברצונו יתברך.
