“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” – בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים , מצווה עליהם לייחד בית שבו יתכנסו להתפלל, ובית זה נקרא בית כנסת. ומצווה גדולה לבנותו , שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (רמב”ם, הלכות תפילה יא, א).
מאמר: אף שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית מקדש, ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לייחד בית לעבודת ה’ והשראת שכינתו בישראל. וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז) : “ואהי להם למקדש מעט”, ופירש רבי יצחק: “אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות” (מגילה כט ע”א) . שהקדושה השורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה השורה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש.
ונשאלת השאלה מהיכן נובעת קדושה זו? ביחס לקדושת בית הכנסת אנו מוצאים שלוש דעות.
א . הרמב”ן בפירושו למסכת מגילה (כ”ה : ד”ה לפי) מסביר כי לבית כנסת יש קדושה הנובעת מהיותו תשמיש מצווה”: “דבית כנסת עשו אותו כתשמישי מצווה לולב וסוכה, והן עצמם, אף על פי שנזרקין לאחר זמן, בזמן המצווה יש בהם קדושה של כבוד … לפיכך בית הכנסת , כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצוותן עליו נוהגין בו קדושה ואפילו בחורבנו שהרי עדיין לא עבר זמן מצוותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו. אבל אם נמלכו למוכרו כבר עבר זמן מצוותו כסוכה לאחר שבעה, ונפקעה הקדושה ממנו”. הרמב”ן מסביר כי קדושת בית הכנסת פשוט מהעובדה שאנו משתמשים בו לצורך מצווה. את אופי הקדושה מגדיר הרמב”ן כ”קדושה של כבוד” – כלומר, ישנם כללי התנהגות של כבוד הנגזרים מהעובדה שהמקום מוקצה לקיום מצווה, אבל המקום עצמו לא קדוש.
ב . הר”ן ( על חידושי הרי”ף) מביא את דברי הרמב”ן וחולק עליו ואומר: ” הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם – כיוון שעיקרו לומר בו דבר שבקדושה …” . הר”ן מסביר כי אומנם מעיקר הדין אין כלל קדושה לבית הכנסת, אבל בגלל השימוש שלו לדברי קדושה – חכמים הטילו בו קדושה .
ג . הגמרא מסבירה כי גם לאחר שעם ישראל יצא לגלות – השכינה עמהם. אחד הביטויים לנקודה זו, מביא רבי יצחק “ואהי להם למקדש מעט – אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל” . יש מהראשונים אשר לקחו את ההשוואה הזו בין בית מקדש לבית כנסת – צעד נוסף קדימה , והסבירו כי קדושת בית הכנסת היא מעין קדושת מקדש. בראשם של ראשונים אלו ניצב “היראים” (סימן תט) המחדש כי איסור יראת מקדש שייך גם כן לבתי כנסיות . “ויראת מאלוקיך – ציווה בהיכנס אדם למקדש או בבית כנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד, דכתיב בפרשת הר סיני ‘את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו’ … ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש, דתניא בתורת כוהנים: ‘והשימותי את מקדשכם’ – מקדש מקדשי מקדשכם – לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. למדנו, כשאמרה תורה את מקדשי תיראו – שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל. אם כן היראים כולל בתי כנסיות ובתי מדרשות באיסור מורא מקדש, וסביר להניח כי הרחבה זו נובעת מאופי דומה לקדושת המקום .
חיזוק נוסף להנחה זו אפשר למצוא בנוגע להלכות מעילה בקודש ( אדם הנהנה הנאה של שווה פרוטה בדבר שהוקדש למקדש) , שם “היראים” שוב פעם מרחיב את ההלכה הנוגעת לבית המקדש לדין בתי כנסיות: “… וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש, כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה לדרשה, שגם זה הקדש” (סימן ק”ד). בסופו של דבר יוצא לנו, כי היראים תופס את קדושת בית הכנסת כמעין קדושת מקדש. לדעתו, המעמד של קדושה זו הוא מדאורייתא.
ישנם דעות בראשונים הלוקחים השוואה זו צעד נוסף קדימה. רבנו אברהם בן הרמב”ם בספרו “המספיק לעובדי השם” טוען כי כשם שיש דרגות שונות של קדושה בבית המקדש, כך ישנן גם דרגות שונות של קדושה בבית הכנסת: “… וזאת שיהיה על ידי שתהייה יראת פחד וכבוד בלב כלפי המקום שאחורי הבימה, אשר מבחינת המעמד הם זהים למעמד העזרות הפנימיות יחסית לעזרות החיצוניות שהיו בבית המקדש” . אם כן , רבנו אברהם השווה בין המקדש לבית הכנסת, גם ביחס למרחב בית הכנסת. מכוח השוואה זו הוא הבין שישנם הבדלים ברמת הקדושה באזורים שונים במרחב בית הכנסת.
