שבת פרשת בלק
בפרשתנו מסופר על כך שבלעם היה חפץ כל כך בגדולה וכבוד ולכן רמז לשרי בלק שאינם נכבדים מספיק ולכן אין לו רשות ללכת עמהם. ומכאן למדנו שרוחו הייתה גבוהה. דהיינו שהרגיש בחשיבותו וחמד עוד ועוד לעצמו. וזהו היפך מידתו של אברהם אבינו שאמר “ואנכי עפר ואפר” והוריש מידה זו לבניו.
מידה זו של צניעות והסתפקות במועט קשורה בקשר ישיר לענווה, שכן אדם המרגיש את עצמו חשוב, תמיד ירגיש שמגיע לו יותר ולעולם לא יסתפק במה שיש לו. וכמאמר רז”ל “אין אדם מת וחצי תאוותו בידו” כלומר לעולם לא יגיע אדם אפילו במותו לחצי מסיפוק רצונותיו כי תמיד אדם רוצה כפליים ממה שיש לו….
אלא שהאדם המחפש את מידת הענווה גם הוא אינו נפטר וחצי תאוותו בידו, ויוצא שאינו מסתפק במועט גם כן לכאורה? אך ההבדל הוא שהאדם הישר והצנוע מצאצאיו של אברהם אבינו עליו השלום מבין שיש להסתפק במועט דווקא בעניני העולם הזה. כמו אוכל כסף כבוד מלכים וכדומה.. אך בעניינים קדושים כמו תורה מצוות וגמילות חסדים עם הזולת – אל להסתפק כלל, ולהיפך – מי שיש לו מנה של קדושה צריך לשאוף לכפליים. ולכן תמיד ירגיש שיש לו עוד הרבה מה להשיג ולתקן וממילא יהיה שפל רוח ולא תהיה רוחו גבוהה.
ויהי רצון שהקהל הקדוש שקורא ועובד בדברי תורה אלו, וגם בוודאי מיישם דברים אלו יזכה לברכות מאליפות בכל המצטרך בעניניו הפרטיים והכלליים ונזכה יחדיו לעשות עוד ועוד לשמו יתברך עד כי יבוא שילה משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
שבת שלום ומבורך, הרב מאור כהן
