פרשתנו מספרת, לקראת סופה, על המשימה המיוחדת של בני קהת. שבט לוי לא נספר במפקד הכללי של כל ישראל, אלא במפקד אחר, של הלוויים בלבד. בתוך המפקד הפרטי של בני לוי, מנו כל אחת משלוש המשפחות של הלוויים בפני עצמה: מספר בני קהת, מספר בני גרשון ומספר בני מררי.ומזהירה התורה, באזהרה מיוחדת ביחס לבני קהת: וַיְדַבֵּר יְקוָק, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אַל-תַּכְרִיתוּ, אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. זוהי אזהרה מיוחדת, שנועדה למנוע את הכרתת בני קהת. מדוע צריך להזהיר? מהי הסכנה שעליה מדובר? ראשית, צריך לשים לב שכל משפחה מבני לוי זכתה למשימה מיוחדת משלה, בזמן שפירקו את המשכן והובילו אותו לתחנה הבאה.
היו שנשאו את היריעות של המשכן, או את קרשי המשכן – ולשם כך אף נעזרו בעגלות מיוחדות. אבל בני קהת נשאו את כלי המשכן עצמם, ועשו זאת בנשיאה על כתפיהם. ומכל כלי המשכן, הקדוש שבכולם היה, כמובן, הארון. מסביר המדרש שבגלל נשיאת הארון, היתה תרעומת על בני קהת, תרעומת שגרמה לכעס של הקב”ה עליהם, ושבעקבותיו מתו רבים מבני קהת. על מה היתה התרעומת? מביא המדרש שתי דעות. האחת היא דעת רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא – שמסביר שבני קהת חששו מלשאת את הארון, פחדו מקדושתו, ולכן כל אחד מהם התחמק וניסה לקבל משימה פחות מסוכנת – והעדיף לשאת את השלחן או המנורה ולא את הארון. עובדה זו, שכל אחד ניסה להתחמק מלשאת אותו, גרמה לביזוי הארון, ובשל ביזוי זה מתו רבים מבני קהת. והפתרון היה, כפי שמובא בפסוקים: אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל-עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל-מַשָּׂאוֹ. הכהנים היו קובעים לבני קהת את התורנות, ומגדירים מראש מי אמור לשאת הפעם את הארון.
הדעה השניה במדרש, דעת רבי שמואל בר נחמן, אומרת שהביזוי היה מכיוון הפוך – כל אחד מבני קהת העדיף לעשות את המשימה המכובדת של נשיאת הארון, ולא לשאת דברים פשוטים יותר והדבר גרר מריבות בין הלוויים, והמריבה גרמה לקלות ראש בנשיאת הארון. גם לפי הסבר זה הפתרון היה קביעת תורנות על ידי גורם חיצוני – בני אהרן, כמו על פי ההסבר הראשון. מו”ר הרב דרוקמן, הכ”מ, מסביר שאמנם שתי הדעות הפוכות – האחת סוברת שכל אחד ניסה להתחמק מנשיאת הארון והשניה סוברת שאדרבה, כולם ניסו לקבל את המשימה – אבל בסופו של דבר זו אותה בעיה. השאלה היא האם אני באתי לשרת את ה’ או לחפש מה יותר מתאים לי! גם בימינו אפשר למצוא חיילים שמתגייסים ומחפשים את המשימות הקלות והכי קרובות לבית, מתוך שיקול של הנוחות הפרטית שלהם, ומצד שני אפשר למצוא כאלה שמתאמצים להגיע ליחידות הכי מובחרות – לא מתוך מניע של תרומה מקסימלית לעם ישראל, אלא כדי להתגאות ולממש את השאיפות הפרטיות שלהם. ברור לכולנו, שהחייל האידאלי הוא זה שבודק כיצד הוא יועיל לצבא באופן השלם ביותר, ללא שיקולים אישיים. גם בעולם קיום המצוות, יש אנשים שמחפשים ‘חיים קלים’ ונמנעים ממשימות מורכבות. ומצד שני יש כאלה שמחפשים רק את המשימות שנראות חשובות לעיני כל הציבור, ומזלזלים במשימות הפשוטות. יהודי ירא שמים צריך לשאול את עצמו תמיד – כיצד אני יכול להועיל לעם ישראל, כיצד אני יכול לקדש שם שמים, הן בדברים הגדולים ביותר והן במשימות הקטנות ביותר. יהודי צריך תמיד לומר “הנני”!
