בפרשתנו : “וידבר השם אל משה בהר סיני” – ודרשו חז”ל שכל המצוות היו לימודי פרטיהן ודקדוקיהן גם הם בהר סיני. ונשאלת השאלה. מדוע זכה הר סיני שדווקא עליו ניתנה התורה? ועל פי המדרש שמתאר את התגאות כל אחד מההרים במעלותיו ובגובהו ואת הר סיני שהיה עניו מכל ההרים (ולכן זכה שתתקבל עליו התורה) מבארת תורת החסידות שהעיקר הגדול שצריך להיות כדי לקבל את התורה היא להיות פנימי! כלומר בעוד שבשאר ההרים היו מעלות גדולות ונצורות אך דווקא הם גרמו ל”העלמת” והסתרת התורה במידת מה. (כי הייתה התורה והיו גם מעלותיהם…) דווקא בהר סיני שלא היו בו כלל “בליטות” והיה נמוך (יחסית) ועניו, נתבלטה דווקא התורה. ולכן זכה הר סיני להיות כלי להשראת השכינה, ועליו נתקבלה התורה הקדושה.
וזוהי הגדרתו של פנימי : הפנימי מונח כל כולו בדבר שהוא עסוק בו. ואינו עוסק במושג בדרך אגב. הוא קשור בעצם העניין, ובעבודת השם הוא נתון כל כולו לרצון השם שהוא עסוק בו, ולא מערב שם רצונותיו הזרים.
ה”חיצוני” גם הוא עובד השם, הוא ישר עובד על מידותיו עוסק בתורה ואף לומד את פנימיותה, אך הדברים נעשים בדרך אגב, ללא סדר מסודר, וללא תכלית פנימית. הדברים שהוא עושה קשורים בדרך כלל גם לרצונותי האישיים והם “בולטים” במקביל לעבודת הקודש שהוא נתון (גם) בה.
מסופר על רבי שלום דובער (הרבי הרש”ב) שהיה כה מונח באמירת מאמר חסידות ולפתע נשמע ניגון שתפס את אזנו בחדר אחר וכל כך התרכז במאמר החסידות עד שביטל באופן מסויים את כח השמיעה שבאותה אוזן (וסבל מכך אחר כך). ללמדך שהפנימי מונח כל כך בעבודתו, עד כי מסוגל לבטל כוחות הכרחיים בגופו (מה שמלכתחילה ודאי לא רצוי). כי אין לך דבר העומד בפני הרצון. וה”פנימי” – רצונותיו מכוונים בתכלית הכייון הרצוי.
כדי להיות פנימי יש לעמול רבות. גדולי החסידים ובפרט אלו שבדורות הקודמים היו עמלים הרבה כדי שיהיו שייכים למדרגה אותם הם מבקשים להשיג. הרבי הרייץ אמר שלא דומה שמיעת דברי תורה שרק בודדים יכולים לשמוע, לשמיעת דברי תורה שכולם רשאים לשמוע. שכשהדלת נעולה ישנו רצון גדול להיכנס ולשמוע – וכשהדלת פתוחה – לא מעריכים כל כך את מה ששומעים. ולכן ה”פנימי” לפני שנכנס באיזו החלטה טובה או באיזו עבודת השם מסויימת. משתוקק מאוד להגיע ולהיות שייך אליה. וההשתוקקות והחיסרון לכך יוצרים כלי הכלה מתאים. ולעומת זאת ה”חיצוני” – מנסה לתפוס הכל במהירות וללא הכנה ולכן גם שמצליח להשיג את מבוקשו בעבודת השם הדבר אינו קבוע, ומלא בעליות ומורדות. וממילא ה”כלי” שלו אינו תואם, ומכיל את עבודתו בשלימות.
אנו מתקרבים בשעה טובה להנחת אבן הפינה של בית הכנסת (במוצאי יום רביעי – יומיים אחרי חג השבועות) וכדי שבית הכנסת יהיה קדוש וראוי כסיני, חובה עלינו לעמול על כך ולבנות קודם את התכניות הראויות. אמנם התכניות האדריכליות כבר מוכנות, אך יש להתכונן מצד המוכנות הנפשית ולהשתוקק לכך שיהיה זה מקום שתשרה בו השכינה. לשם כך יש לכל אחד ואחד מבני הקהילה על כל מעגליה, (ודאי אלו שקוראים את העלון הקדוש הזה) להתבונן ולהתעורר בנפשם על הרצון הגדול שתהיה לקב”ה עוד דירה בעולם הזה התחתון, ממש פה בבית. כזה שכל אחד יוכל להרגיש שהוא וויתר על הבליטות שלו, הקשיים שלו והרצונות שלו רק כדי שיבנה בית המקדש הפרטי שכולו קודש להשם. שבת שלום.
