חיוב הברכה מפורש במשנה בפרק שביעי של מסכת ברכות: “שלשה שאכלו כאחת פת חייבים לזמן” על משנה זו שואלת הגמרא מהו המקור לכך? ומשיב רב אסי שנלמד מהפסוק “גדלו לה’ אתי ונרוממה שמו יחדיו”, ורבי אבהו משיב שנלמד מהפסוק “כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלוקינו”. בברייתא (ברכות מ”ח 🙂 מביא תנא קמא מקור אחר לכך, מאותו הפסוק ממנו נלמד חיוב לברכת המזון: “מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר ‘ואכלת ושבעת וברכת’ – זו ברכת הזן, ‘את ה’ אלוקיך’ – זו ברכת הזימון, ‘על הארץ’ – זו ברכת הארץ, ‘הטובה’ – זו ברכת בונה ירושלים. רבי שם חולק וסובר שברכת הזימון נלמדת מהפסוק “גדלו לה’ אתי”.
המאירי (מ”ה ע”א ד”ה ענין) כותב שהזימון אינו מן התורה ומכל מקום דרשוהו דרך סמך ממה שנאמר “גדלו לה’ אתי ונרוממה שמו יחדו”. כך גם כותב הריטב”א (מ”ה ע”א ד”ה דכתיב) המוסב על הלימוד מ”גדלו”, שוודאי אסמכתא הוא והחיוב אינו אלא מדרבנן. לעומת זאת הראב”ד (בהשגות על הרי”ף מ”ד ע”א) כותב בפירוש שהחיוב הוא מהתורה, ומוכיח מברכת הזימון שכל ברכה שאינה קבועה ונעקרת לפעמים אינה טעונה הזכרה ומלכות אפילו אם היא מן התורה. הטעם לכך הוא שהיא כברכת הרשות משום שיש להם רשות ויכולת לאכול כל אחד בנפרד ולא להתחייב בברכה, ורק ברכה שהיא הכרחית נאמרת בשם ומלכות. הריטב”א (בתחילת הפרק) אומר שמטרת הזימון “מפני כבוד הבורא כשהן מתחברים ומתרין זה לזה לברכו, ומשום ברוב עם הדרת מלך”. וכן משמע כדבריו מהמקור “ונרוממה שמו יחדיו” שמשמעותו היא שישנה מעלה בלרומם שם ה’ יחדיו. לעומת זאת המאירי (מ”ה ע”א ד”ה וענין הזימון) אומר שמטרת הזימון “הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כוונה”.
וזה מסביר את זה שאין בברכת הזימון לא אזכרה ולא מלכות , הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה, אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם הואיל ומניינם דבר שבקדושה. נראה להסביר את טעמו, שכאשר מתאספים יחד סביב עניין מסוים זה גורם לנו בנפש לתת לדבר חשיבות , כפי שבכל מאורע חשוב אנו מזמנים ומכנסים אספת אנשים כדי לתת למאורע חשיבות , כגון בהנחת אבן הפינה, חנוכת בית כנסת, בר מצווה ועוד. כאשר נוצר לדבר מקום חשוב בנפש ממילא כוונת הלב תתעצם ולא תיאמר הברכה כמצוות אנשים מלומדה. הרב אליעזר מלמד בספרו “פניני הלכה” מרחיב את משמעות הזימון , הוא מבאר שלהתקבצות הרבים יש כוח גדול, ההפריה ההדדית שביניהם יוצרת דבר נוסף, יותר ממה שיש לכול היחידים. הקבוצה הקטנה ביותר מונה שלושה אנשים, וכאשר שלושה אנשים אוכלים יחד, מעבר לתועלת וההנאה שהם מפיקים מהמזון, רגשות נוספים מתעוררים בנפשם, סעודתם מקבלת מעמד של אירוע חברתי, וגם ברכת המזון שלהם צריכה לקבל כנגד זה מעמד חשוב יותר. לשם כך נועד הזימון , שמעלתה של ברכת המזון שנעשית בזימון גדולה ממעלתה שלא בזימון, שעל ידי ההתאחדות של שלושה לברך יחד, נעשה קידוש השם וכבוד שמים מתרבה. וכן נאמר “גדלו לה’ אתי ונרוממה שמו יחדיו”.
הרי שיש מעלה בכך שאחד מזמן את חבריו לרומם ולגדל את שם ה’ יחד עמו. ישנן בעולם תפישות רוחניות, לפיהן האכילה היא הכרח מגונה, שיש להתבייש בו, וראוי לו לאדם לאכול לבדו כדי להסתיר את חרפתו . לדעתם, המנהג החברתי להתקבץ לאכול יחד הוא מנהג מגונה ומכוער, שמעניק חשיבות פולחנית לגוף ותאוותיו, והורס את היכולת של האדם להתנתק מעט מכבלי הגשמיות. אבל לפי התפישה התורנית, הגוף רע רק כאשר הוא מנותק מהערכים, אבל כאשר מגמת האכילה לקבל כוח, חיונית ושמחה, לחיים טובים וערכיים, הרי שהאכילה היא טובה. אלא שצריך לשקוד על כך , כי כמו שאפשר לרומם את מגמת האכילה, כך תאוות האכילה יכולה לגרור את האדם אחריה, להשכיח ממנו את ייעודו ולהשפיל את חייו. לשם כך נועדו הברכות – להזכיר לאדם את מי שהמזון שלו, וממילא את מקומו ותפקידו של האדם בעולם. כאשר אדם אוכל בחבורה, הסעודה מלוּוה בהרבה יותר רגשות. וכך אנו מוצאים שסעודה טובה מעצימה את רגשי הידידות שבין חברים ובני משפחה, ואף יכולה ליצור קירבה בין אנשים רחוקים. לעומת זאת, סעודה רעה ומתוחה יכולה לעורר רגשות שליליים ולהעצים מריבות. וכיוון שסעודה של חבורה היא בעלת משקל רב יותר, הברכות הרגילות שמספיקות לרומם את סעודתו של היחיד אינן מספיקות לחבורה , ועל כן צריכה החבורה להעצים את ברכת המזון על ידי ברכת הזימון.
