הללויה – ברכו את ה חלק ד

א. בדרכו הרעיונית של הספורנו, צועד גם הש”ר הירש, המבאר את המזמור תהילים בעניין גאולת ישראל ושיבתו לארצו.
אולם אין הוא רואה בקריאתו של המשורר פניה לקבוצה מסוימת, ואף אין הוא מחלק כפירוש החיד”א, אלא מבאר את הפס’ כביטוי כולל לכלל ישראל.

1. וכמו הראב”ע, הוא קושר את מזמור תהילים שלנו במזמור תהילים קלג הקודם, וכותב: “המזמור הקודם שר על כך, מה טוב ומה נעים יהיה כאשר האחים המפוזרים עתה ישבו יחד בארצם. ואילו המזמור הנוכחי מזהיר כי גם עד לאותו הזמן חייב העם לשמור על מהותו הרוחנית. בעוד שמזמור תהילים קלג צופה לעתיד, “מה טוב ומה נעים יהיה” אז בשעת הגאולה, במזמור תהילים קלד קושר רש”ר הירש את העתיד בהווה, כתנאי ואזהרה: “כי עד לאותו הזמן חייב העם לשמור על מהותו הרוחנית”.

2. עפ”י רעיונו הוא מבאר את המזמור כולו כביטוי לאזהרה זו, ממנו יתבאר לעם כיצד עליהם “לשמור על מהותו הרוחנית”. בפסוק א’ הוא מבאר: “היו עבדי ה’, וסייעו בברכתם למפעלו בכל מקום ובכל צורך אשר בידכם. אתם אשר אף במחשכי הגלות הנכם עומדים כעבדיו בבית המקודש לו, שאותו שם לכם למקדש – מעט בתפוצתכם”. בביטוי “כל עבדי ה'” המשמש ככינוי לכל ישראל, רואה הירש פניה כלשעצמה הנדרשת מהעם: “היו עבדי ה'”. העם חייב להיות בדרגה מיוחדת של “עבדי ה'”, כדי שיוכל לענות לקריאה המרכזית במזמור תהילים : “ברכו את ה'”.

3. ואם נשאל – כיצד המשורר דורש מהעם דרישות גבוהות כאלה, בעוד העם יושב בצרת הגלות, רש”ר הירש מוצא את התשובה במזמור תהילים עצמו, ונבאר את דבריו: בלילות – מילה זו מתבארת לא מלשון זמן אלה ככינוי לכלות, מתוך שהחשיכה הגלות את עיניהם של ישראל הרי היא כחושך הלילה לעומת האור הבוקע ביום הגאולה.בלילות הקשים של הגלות, מתוך החשיכה הנוראה שבה, הדליק הקב”ה אורות מעטים שישמשו לעזר ושמירה בהווה ובעתיד. אלה הם בתי הכנסת הנקראים “מקדש מעט”, הפזורים בתפוצות הגולה. ע”י בתי הכנסת זוכרים ישראל את ביהמ”ק והכהנים העובדים בתוכו. ואע”פ שנענשו בשפלות הגלותית, הם זוכים להיות מקור נשמתם “עומדים בבית ה’… כעבדיו בבית המקודש לו”. הביטוי “העומדים בבית ה'” משמש במשמעות כפולה: כרמז לישראל הנמצאים בגלות, וגם כביטוי למעלתם של ישראל שאף בגלות הם “עומדים בבית ה'”.

4. מדבריו מתברר יסוד גדול: הגלות עצמה, מתוך מחשכיה מהוה קרש קפיצה לגאולה, אלא שעל קפיצה זו להיות מעודנת, כדי לא לגרום לזעזועים קשים העלולים לפגום בתהליך הגאולה. התעדנות זו באה לידי ביטוי בקריאה הכפולה לעם: “ברכו את ה'”. וכך מבאר אותה רש”ר הירש: “סייעו בברכתכם למפעלו-של ה’- בכל מקום ובכל (זמן) צורך אשר בידכם”. הקריאה מתבארת כלשונה וכמשמעה: יש צורך לברך את ה’, ולסייע בידו למפעל הכביר של הגאולה. ברכה מסייעת זו ודאי איננה לצורך הקב”ה שהוא מקור כל הברכות, כי אם לצורך האדם והעם. אלה חייבים להיות שותפים לתהליך גאולתם “בכל מקום ובכל צורך”. אי אפשר לגאול עם כשהוא שוקט על שמריו, בלי כל התעניינות פעילה בתהליך גאולתו. כשאדם מושיט את ידו, ומצית אש משלו בפתיל של הנר, אז הוא זוכה והשלהבת עולה מאליה ומאירה את הכל. בדומה אמרו חז”ל בדיני קרבנות – אע”פ שיש אש קבועה מצווה להביא מן ההדיוט, וכן אמרו בעניין התשובה: “אמר הקב”ה פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני פותח לכם כפתחו של אולם”… סיועו של האדם והעם הם השתתפות הכרחית בתהליך גאולתם.

המשורר דורש מהעם בקריאה זו להיות “עומדים בבית ה'” גם “בלילות”, ומתוך מעלתם שהם “עבדי ה'”. על העם לנטוע את שרשי הגאולה שבעתיד בתוך ההווה הגלותי, ע”י שהם “עומדים בבית ה”, ושומרים בכך על רמתם הרוחנית. אמנם, אפילו במעמקי הגלות הם עומדים במעלתם כ”עבדי ה'”, אולם מעלה זו איננה קבועה וקיימת אלא בתנאי מעשיהם. אין “עבדי ה'” מתקיים בהם, אלא א”כ הם גם העומדים בבית ה’ בלילות”. עמידה זו מקיימת את העם בגלות, ואף מסייעת למפעל הגדול של הגאולה כשהיא סוללת לפני העם את דרך הגאולה ומאירה להם באור של תשועה. וכשם שהם חייבים בכל עת בברכה: “ברכו את ה'”, כך הם חייבים לשמור על רמתם הרוחנית: “בכל מקום ובכל הצורך אשר בידם”.

5. “שאו ידכם קדש”. ביאר הירש: “שאור ידכם בלי אות הרבים’ (החסרה במלת ידיכם). ממזרח וממערב מצפון ומדרום הרימו א ידכם באחדות אל ציון, המקדש המשותף כמרכז כללי. בתקווה לקבל משם את כוחכם, ובהקדשת כוחותיכם לאותו הדיבור אשר מקומו נשאר שם”.

• גם המדקדק הגדול, בעל פי’ “מנחת שי” מציין במלה “ידכם – חסר יו”ד הרבים”. דבר זה איננו רק רמז, כי אם סיוע של המסורת, וחיזוק אמיתי מבין אותיות הקודש לרעיון האחדות שמבאר הירש.
• המשורר חוזר בפס’ ב’ להדגיש תנאי יסודי ועקרוני בקריאת הגאולה של העם: האחדות הכוללת. אחדות בידים של העם, אחדות בנשיאת הידיים, ובכוון הנשיאה: “קדש”.

• מעל לכל היסודות, ישראל מאמינים ש”ה’ אחד ושמו אחד”, וכל השגחתו והנהגתו הם על דרך האחדות הכוללת את עולמו. כשישראל מבקשים להידבק בבוראם, כדי לשמור על רמתם הרוחנית בגלות, הם חייבים גם –כן לנהוג באחדות. הם מוכרחים לחזק את ידי כולם, כדי “לסייע בברכתם למפעלו”.

• המשורר מפנה את קריאתו ל”כל עבדי ה'”, לכל תפוצות הגולה “ממזרח וממערב מצפון ומדרום: הרימו את ידכם באחדות”. בגאולת עם אין מקום ליחיד בתוך יחיד, אלא בתוך הכלל כולו. חלקו של הכלל הוא בבחינת “קום עשה”, עליו לשאת את ידיו בתפילה כלפי מעלה, כמו שמפרש הירש בהמשך: “שאו … על דרך שאו מרום עינכם”, השווה גם ‘בנושאי ידי אל דביר קדשך’. בפעולה זו נושא העם את עצמו ומתעלא.

6. גם המטרה בחלקו של העם צריכה להיות מופנת למקום אחד: “קדש”, ובלשונו של הירש: “אל ציון המקדש המשותף כמרכז כללי”. ציון הוא הקדש.

• “ציון המקדש המשותף כמרכז כללי” איננה מרכז חדש לצורך הגאולה העתידה, כי אם מרכז עתיק יומין שנבנה קודם לבריאת העולם, לצורך מהלך הגאולה המחייה את כל העולם וכל העולמות של הקב”ה. מרכז זה מאחד בתוכו את כל הזמנים, כזכרון העבר ובציפיה לעתיד הוא מחייה את ההווה.
• המשורר מדגיש כי אל לו לעם לחפש דרכים חדשות לגאולתו. המקדש שחרב הוא הסמל למקדש שיבנה, ובתי “מקדש מעט” הם המשמשים כאותו האור המנצנץ בחשיכה, כאותה שלהבת העולה בסולם הגאולה והתשועה. ציון הוא “הקדש”, הוא “המקדש המשותף ומרכז כללי” לגאולת העם. ומתוך בתי מקדש מעט שבגלות, צריכות כל הידיים להיות נשואות בתפילה וצפיה אל ציון, שהוא מקום הקדש והמקדש.

• שופר הגאולה הוא המהדהד בקריאתו של המשורר. מתוך צפיה עמוקה לגאולה באה הדרישה לאחדות. כשם שהגאולה תקבץ נדחי ישראל ותאחד אותם בציון, כך חייבת להיות אחדות קודמת בתוככי הגלות, וכמו שאמר הראי”ה זצ”ל: ‘ביהמ”ק שחרב בעוון שנאת חינם יבנה בזכות אהבת חינם’, שהוא ביטוי לאחדות העם.

• מתוך האחדות הוללת ב”שאו ידכם קדש” צריכה לבוא התפילה: “וברכו את ה'”, כדרך שנהגו ישראל לאמר קודם תפילת שחרית: “הריני מקבל עלי מצות ואהבת לרעך כמוך…”. צריך להתפלל כדי להתאחד, וצריך להתאחד כדי להתפלל.

• כפי שכתבנו לעיל, הצפיה לגאולה היא הגואלת את האדם בהווה, וכלשונו של הירש: “… בתקווה לקבל משם את כוחכם, ובהקדשת כוחותיכם לאותו הדבור אשר מקומו נשאר שם”. גם לדיבור שבפי העם הנשא בתפילה וברכה לקב”ה, גם לאותו הדיבור של הקב”ה שהבטיח ונשבע לגאול את עמו. שניהם מתאחדים ב”אותו הדבור אשר מקומו נשאר שם”.

7. מכאן מבאר הירש את הקריאה הנשנית בפס’ ב: ו”וברכו את ה’ – והבטיחו לה’ את הברכה, את הסיוע למפעלו”. האחדות של ישראל בגל תפוצות הגולה בתפילה אל ציון היא המבטיחה את חלקו של העם במפעל הגאולה. היא השומרת על הצפיה העמוקה לתשועת ה’.

8. “יברכך ה’ מציון…” –פס’ ג’ במזמור תהילים מקביל לפסו’ א-ב, ומבטא את ההשלמה הבאה מצד ה’, וכך מבאר הירש: “אז יבוא ה’ משם את כולם יחד. ה’ שהתנה את הברכה לאדם בקיום התורה מונחת בציון”. גם בהשלמה הבאה מצד הקב”ה “ציון” הוא המוקד: “יברכך ה’ מציון”. משם תבוא הברכה המשלימה למפעל הגאולה, והוא “ברוך אתה ה’ מקבץ נדחי עמו ישראל”, שיבת ישראל לארצו להיות עם סגולה לה’.

• לצורך גאולת ישראל הקב”ה “עושה שמים וארץ” ממש, כדרך שהזכרנו בישעיה א. וכמו שביאר הירש: “מהווה אותם בלי הפוגות למען המטרה לה התכוון ביסדו את המקדש עלי ארץ”.
9. הן חלקו של העם והן השלמת הקב”ה באים לידי ביטוי בלשון ברכה: “ברכו את ה’ – יברכך ה’…”. רש”ר הירש ממקד בפירושו למזמור את רעיון ביהמ”ק החוזר בל פסוק: “בית ה’-קדש-מציון”. משמע, כל הגאולה היא ברכה לישראל ולעולם כולו, כשהיא פועלת במישור הרוחני, “מציון”.

10. אנו עדים גם בדורות האחרונים למחלוקת קשה בעניין חלקו של האדם בתוך תהליך הגאולה. רש”ר הירש היה מאותם רבנים יחודי סגולה וענקי רוח שצפו את הגאולה בכל עת. הוא קרא לעם לפעול את חלק בבנין הגאולה, וכלשונו לעיל: “בכל מקום ובכל הצורך”.

כמוהו גם מו”ר הראי”ה זצ”ל, שהוא מורה דרך ודמות אופיינית בדורנו לגישה זו. כל כתביו מלאים קריאה לעם ישראל: “… יד ה’ גלויה היא וקול ה’ קורא לכל אוזן שומעת… כשם שאמר הבעש”ט שצריך לעבוד את ה’ בכל הדרכים כך צריך גם לצפות לישועה בכל הדרכים”.

ב. גם המלבי”ם בונה את פירושו מתוך קבועה ברורה שהאדם חייב לפעול כדי להתפעל

חייב להתכונן כדי לזכות לקבל את המוכן לו. וקבועה זו היא הכרחית ויסוד מיסודות האמונה, וכך הוא מבאר: “בשיר הזה יסד פנה נפלאה על יסודי האמונה והא שהמקור העליון אשר לא יכזבו מימיו יתברך ויתעלא ע”י מעשי התחתונים, כי ה’ ישביע טוב לטובים והשפע למוכנים”.

זה יחודה של תורת ישראל הממקדת באדם את הרצון וההכנה מצידו לקבל, וזה עיקר תפקידו של האדם בעולם. אמנם הקב”ה משפיע בטובו תמיד לכל, והוא “המקור העליון אשר לא יכזבו מימיו”, אולם דווקא “ע”י מעשה התחתונים כי ה’ ישביע טוב- לטובים והשפע – למוכנים”. האדם עומד במרכז העולם והוא הקובע את גורלו.
1. הכרח לאמר שאין הדבר מצטייר כשתי נקודות על אותו מישור, כשאדם פועל לקבל והקב”ה פועל לתת. אין האדם יכול לפעול מאומה ללא סייעתא דשמיא, והוא מקבל רק לאחר שזכה והקב”ה נותן לו. גם לצורך ההכנה של האדם לקבל הוא חייב לזכות בברכת ה’. כך מבאר המלבי”ם את פס’ ג’: “יברכך ה’ – שתתן לו כוח עוז שיוכל לברכך”.”יברכך ה'” קודם ל”ברכו את ה'”, והוא בא בפס’ ג’ למפרע לאפשר את פס’ א’. זו אמונתנו שהקב”ה הוא מקור הכל, הוא “עושה שמים וארץ”, וכמו שביאר עוד המלבי”ם: “שהוא הברכה הבלתי נמשך מן השמים אל הארץ רק מאת ה’ למעלה, אשר הוא עושה שניהם ומשפיע עליהם ברכה השגחתית ונסיית”.

2. בדבריו יש הדגשה נוספת: “שהוא הברכה הבלתי נמשך מן השמים אל הארץ…”: שהאדם לא יטעה להאמין במה שרואות עיניו, שהשמים והארץ הם משפיעי הטובה, בגשם לשתות ובצומח לאכול. אין הברכה ניתנת “רק מאת ה’ למעלה”.
השמים והארץ אף הם נבראו ע”י הקב”ה “שהוא עושה שניהם”, ובתפקידם הם משמשים אמצעי בלבד. הקב”ה בעצמו הוא “המשפיע עליהם ברכה השגחתית ונסיית”, ובאמצעותם זוכה האדם.

3. מכאן נוכל ללמוד לרעיונו של רש”ש הירש הנ”ל: “יברכך ה'” קודם בהכרח ל”ברכו את ה'”, ואין האדם יכול את חלקו בגאולה עד שיזכה להארה משמים. וכמו שכתבנו בשם הראב”ע לעיל: “כאשר תהיו כטל חרמון מבורכים הנה אתם חייבים לברך את ה'”.
למה אם כן, לא הקדים המשורר את פס’ ג’ לפסו’ א-ב? אפשר לאמור שהמשורר הקדים והזכיר את פס’ ג’ במזמור הקודם תהילים כלג, כמו שכתב הראב”ע. ועוד נוכל ללמוד מכאן ביאור נוסף שיש בו יסוד גדול בהנהגת ה’: אין בברכת ה’ לאדם ולעולם שני שלבים. ברכת ה’ שקודם מעשי האדם נמשכת גם לאחריהם. פסוק ג’ משמש הן למפרע קודם פסו’ א-ב, לתת כוח לאדם להיות מוכן לקבל את השפע האלוקי, וגם במקומו לאחר פסו’ א-ב כשכר למעשי האדם. ולעניין הגאולה – ברכת ה’ היא המכריזה את בשורת הגאולה, וממנה מתחזק האדם לפעול את חלקו. אלא שברכה זו באה כהארה שמיימות בחשכת הגלות, ואדם רואה אותה בחשיכה זו, “בלילות”. לאדם הצופה בה מתוככי הגלות היא נראית כנצנוץ בקצה היער, נצנוץ זה מצייר סביבו הילה של סוד ונסתרות המעודדת את האדם להתנער ממקומו מתוך סקרנות, ולצעוד לכוון האור. ככל שהוא מתקרב הוא רואה טוב יותר, והאור מתגלא לעיניו באמת באור גדול.

4. זכינו ומו”ר הראי”ה זצ”ל גילה לנו, כי “אור של גאולה במהלך של תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו… אבל בסופה של ההסתרה, תעלה ותבוא ההופעה האדירה, הגילוי המופלא” (מועדי הראי”ה – תיט). מתוך שזכה הרב לראות את אור הגאולה המנצנץ לפנינו, האמין כי האדם חייב עתה לפעול את חלקו, וכך כתב במאמרו “אפיקים בנגב” (הובא בחוברת קריאות גדולות).”אם באמת ובלב תמים אנו חפצים בתקומת עמנו… מי זה לא ישתתף, מי זה לא יתן יד, מי יעמוד מנגד לעמלים עם הצבור. מי יודע אולי סוד החכמה האלוקית גוזרת שתהיה ראשית צמיחת ישועת ישראל באה דווקא ע”י השתדלותנו בכוחותינו”.