“משבצת ” זו מחולקת למשבצות רבות, וכל יום מימי חייו של אדם הינו “משבצת” בפני עצמה.
על האדם המשכיל להבין, שבכל יום הוא נדרש למלא את התפקיד שנועד לו באותו יום. עליו לדעת שרכושו, מצבו הנפשי והגופני ומצב הסביבה שלו הם התנאים והכלים שניתנו לו כדי להתמודד ולמלא את הנדרש ממנו ב”משבצתו” היום יומית. לאור זה, עליו להסיק שכל מה שניתן לו ביום הזה, בין אם רב או מעט, הם הדברים הטובים ביותר עבורו. כך נעשה האדם שמח בחלקו, ומודה לה’ בכל מצב.
לפי ההנחיה של הגר”א, עלינו להתמקד ב”משבצת “של אותו יום. כך נעשה וכך ננהג באשר לצער וכאב, פחד ודאגה, נתייחס אל כל יום ויום כיחידה בפני עצמה, ונשאל את עצמנו “ועתה ישראל, מה ה’ אלוקיך שואל מעמך”.
בכל עת עלינו לדעת שמה שקורה לנו, המקום שבו אנו נמצאים והנסיבות והתנאים, כולם מרכיבים את הניסיון שבו הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בשעה זו. רצון ה’ הוא להביא עלינו ניסיון דווקא בתנאים האלה, ולצורך זה קיבלנו את הכלים והכוחות כדי לבצע את המוטל עלינו. על כך אנחנו מברכים “שעשה לי כל צרכי”, “שעשני כרצונו”. אני חי בתוך ה”משבצת ” שלי, ומשתדל לעשות את רצון ה’ שהביאני לתוכה.
על האדם לראות את ההווה כיחידה בפני עצמה. ולראות את המצב שאליו נקלע כמצב שזומן לו על ידי הבורא יתברך. במצב שבו הוא נמצא מנסים אותו משמיים, ומבקשים לראות היאך יעמוד בניסיון. כל הנתונים שיש בידי האדם באותה שעה הם הכלים שסופקו לו כדי שיוכל לעשות את הנדרש ממנו.
כך מאירה האמונה את דרכנו בחיים. ואם נשכיל להחיות בקרבנו את האמונה, נוכל להלך לאורה, לעמוד בניסיונות ולהצליח, בעזרת ה’ יתברך.
אך אין דרך זו שוללת את המבט לעתיד. על האדם לחשוב על המחר, ולהציב לעצמו יעדים שאליהם הוא שואף להגיע. אולם בעבודת היום יום עליו להתרכז ב”משבצת” שבה הוא נמצא, להתנתק מקשיים שפקדוהו בעבר ולהתעלם מהמשך בדרך שלפניו. גישה זו מחלקת את העבודה לחלקים קטנים, שכל אחד מהם בהישג-יד. באופן זה מתחזקת האמונה ביכולת להצליח, ויש בזה גם כדי להגביר את הרצון, החשק והסיפוק.
ומה נעים מה שמסופר על תלמידו המובהק של הגר”י מסלנט זצ”ל, רבי נפתלי אמסטרדם שאמר פעם לרבו: “רבי, אילו היה לי מוחו של בעל ה’שאגת אריה’ ולבו של בעל ‘יסוד ושורש העבודה’ (מקדושי עליון), ומידותיו של רבי – אז יכולתי לעבוד לה’!” השיב לו ישראל: “נפתלי, במוח שלך ובלב שלך ובמידות שלך תוכל גם כן להיות עבד ה’ אמיתי!”.
לסיכום, אחד מסודות ההצלחה הוא הרגיעה. על האדם להרגיע את עצמו בעבודתו ולא להיסחף לקנאה ולתחרות. אלא אם כן התחרות היא בבחינת ‘קנאת סופרים תרבה חכמה”. כל אחד צריך להתרכז ב”משבצת” שלו, ולעשות את המוטל עליו בנסיבות שהוא נתון בהן. לעולם ישים אדם עצמו כבהמה ויראה רק את שלפניו, ואל ייבהל מרוב העבודה המצפה לו בעתיד ולא ממצב רעיו וידידיו. באופן זה יוכל לנהל מלחמתו – מלחמת היצר – בביטחון ובשלווה, לקיים את חובתו בעולמו ולעלות ולהתעלות מדרגה למדרגה.
