החלה היא אחת מעשרים וארבע המתנות שנצטוו ישראל לתת לכוהנים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת לחנך את ישראל לתורה ומצוות ולמידות טובות. החלה הייתה ניתנת מבצק שנועד לאפיית לחם או עוגות. הרי שחשיבות מיוחדת הייתה למתנת החלה, שממנה הכינו הכוהנים את עיקר מזונם. בנוסף לכך, על ידי מצוות חלה נוצר קשר רצוף בין הישראלים ובין הכהנים: שלא כמו תרומות ומעשרות מהפירות והדגן, שהיו בעלי השדות מחלקים בשדות בכמויות גדולות כמה פעמים בשנה, החלה שניתנת מהבצק הייתה ניתנת מדי יום, מידי כל אישה ישראלית לשכנתה הכוהנת. כך היו כל ישראל מתקשרים בכל יום בעת הכנת לחמם לערכי הקודש, שכן ממש מתוך לחמם היו נותנים חלק לכוהנים, ששימשו בתפקידי הרבנים, היועצים והמחנכים.
חכמינו ז”ל הפליגו במעלת מצות הפרשת חלה כל כך עד שאמרו “בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, בזכות מעשרות, ובזכות ביכורים” . (בראשית רבה פרשה א) . אם כן, בבריאת העולם נכתבה המילה בראשית. “בראשית ברא…” החלה נקראת ראשית. כך שאחת הזכויות שהעולם נברא בו הוא הפרשת חלה. ההשוואה בין בריאת האדם לאופן יצירת מזונו. האדם נברא על ידי הקב”ה על ידי עירוב וגיבול של עפר במים, שנאמר: “ויצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה”. החלה נוצרת ג”כ ע”י עירוב וגיבול של קמח ומים. וממילא ישנן הקבלות רבות בין האדם לחלה. התורה מצווה אותנו לקחת חתיכה מן הבצק ולהקדיש אותה לקדוש–ברוך–הוא. להרפות מאחיזתנו העיקשת במעשה ידינו, ולהיזכר: לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ברכת ה´ השורה בכול – שורה גם בלחם מעשה ידי. הלחם, שהוא עיקר מאכלו של האדם, מבטא במידה רבה את אופיו, שיש ביכולתו לבחור, ליצור ולשכלל. כל בעלי החיים אוכלים מאכלים טבעיים כמו עשבים, עלים, דגנים, ירקות, פירות ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שתהליך הכנתו ארוך ומורכב ומצריך עשיית מלאכות רבות – חרישת האדמה, זריעת הדגן, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח.
ואז מגיע השלב המורכב ביותר – לישת הקמח עם המים כדי לעשותו בצק ולאפותו. מכל המאכלים שהאדם אוכל, תהליך הפקתם של הלחם והעוגות הוא המורכב והמתוחכם ביותר. כמו הלחם כך האדם: כל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתקיים ולפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק ללמוד במשך שנים רבות כיצד להשיג לעצמו מזון, לבוש ודירה. בתוך כך הוא לומד לרתום לשירותו את הכוחות העצומים שבטבע. יכולת הלימוד, הבחירה, היצירה והשכלול הם הביטוי לצלם האלוקים שבאדם. אלא שהאדם עלול להפנות את כוחותיו לרעה, להתגאות על חבריו, לשקר ולגנוב, להשחית ולבגוד, כדי להרבות תאוותיו. על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה’ שברא את כל כוחות היצירה שלו, ונזהר שלא להשתמש בהם לרעה. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוחות היצירה שלהם לטובה ולברכה. זהו שאמרו חכמים: “כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאילו קיים עבודה זרה” (ויקרא רבה טו, ו). המשמעות הרחבה של המושג עבודה זרה היא כלל המעשים הרעים שאדם עושה בעבור אלילי כספו, תאוותו וגאוותו. ומכיוון שהאדם מחבר את המעשה היצירתי המשוכלל ביותר שלו לה’, מתפשטת ברכה בכל מעשה ידיו ובביתו, שנאמר: “וראשית עריסותיכם תיתנו לכהן – להניח ברכה אל ביתך” (יחזקאל מד, ל). ומסביר המלבים: “וראשית עריסותיכם, חלה, ועל ידי כך יונח ברכה אל ביתך כמו שכתוב :איש אשר ייתן לכהן לו יהיה”. מי לא רוצה ברכה, אנשים מחפשים סגולות בכל מקום – הנה לנו סגולה הכתובה כבר ביחזקאל.
