פרשת וישב - דבר הרב
להפוך את הגלות ולא רק שלא להיכנע לה
על הפסוק : “ויוסף הורד מצרימה” (שמרמז על תחילת ירידת הגלות למצריים) נאמרו שלושה פירושים בביטוי “הורד”.
א) שנעשתה ביוסף ירידה – שמבנו של יעקב הצדיק והעשיר. נהיה עבד ואסיר.
ב) שיוסף נהיה “רודה” במצריים – שהרי הפך להיות מלך ושליט שם.
ג) שיוסף “הוריד” את השכינה למצריים. שהרי “ויהי השם את יוסף”.
ואפשר לומר שהם ג’ מדרגות בהתגברותו של אדם על כל גלות כללית או פרטית שתהיה לו, (יסוד הדבר מבוסס על שיחה של הרבי מליובאוויטש בפירושים הנ”ל)
א) בראש ובראשונה אדם צריך שתהיה לו הכרה היכן הוא יורד. וכך ידע היכן תיקונו ויוכל להילחם ולהתגבר על המכשולים והגלויות. שידיעת המחלה היא חלק גדול מאוד מתהליך הריפוי. ולעיתים אף רובה. ועל כן צריך האדם להכיר בחסרונותיו וחולשותיו כדי שיוכל להתמודד עמן ולא יחזרו לתוקפו שוב ושוב. שאם לא יעשה כן אין כל סיבה שבדרך הטבע יוכל לנצחם. וזה מרומז בכך שיוסף הורד מצרימה – מלשון ירידה.
ב) כאשר אדם חי עם ידיעת חושותיו וחסרונותיו ולוחם בהם יש בזה חסרון מאוד גדול שהוא נמצא תחתם והם מעיקים לו ללא הרף – הנה מלכתחילה יתרון החסרונות עליו. יש להתאמץ ולעלות למקום פנימי בנפש שבו האדם שולט על חסרונותיו והם ברשותו. אמנם הם עדיין חסרונות ומתנגדים לדרכו האמיתית של האדם, עד שמפריעים לאדם בעבודתו. אך ברור מי שולט על מי. ובלשון התניא שיהיה אצלו “מח שליט על הלב” דהיינו שגם שיש רצון שגוי בלב הוא נשאר רק בגדר רצון עלום. ואין לו יכולת לצאת מהכח אל הפועל כלל אם אין ההגיון המוחי מסכים לכך. וזו מעלתו של אדם הבריא בנפשו. ותיקן כל כך את החסרון עד למקום שיש לו את כל הכלים והיכולות לשלוט בו. וזה מרומז בכך שיוסף הורד מצרימה – מלשון רדייה.
ג) כאשר האדם מתעלה בתיקונו ולא רואה עוד בחסרון כאויב וכמכשול – אלא אדרבא – לומד הוא לתעל את מה שהיה נראה פעם כחסרון, ועד שהופכו לאור. אז הוא בא על תיקון החסרון באמת. שהרי מדוע עשה השם ככה לתת לו חסרון ופגם (גם אם הגיע החסרון לאחר לידתו), – אין זאת כי אם לצרפו ולזככו כדי שיוכל להגיע על ידי החסרון למדריגה נעלית יותר בשלימות תיקונו בעולם. ודבר זה בא לידי ביטוי כאשר האדם משתמש בפגם או בחסרון עצמו כחלק מעבודת השם. או משתמש בו כתובנה ו”ארגז כלים” בעבודת השם שלו. וזה מרומז בכך שיוסף הורד מצרימה – מלשון שהוריד את השכינה.
בכל פרט בחיים צריך יהודי לשאוף ולהגיע (במוקדם או במאוחר) למצב שבו הקשיים והחסרונות הגלותיים שלו, הופכים לעניין מואר בעצמו. וזאת על ידי בירור הגולה והכנסת האות א’ בתוכה, שאז נעשה מ”גולה” – “גאולה”. והא’ מרמזת על הסתכלות אלוקית בדבר. שהרי הבירור האמיתי נעשה על ידי האור. וכפתגם החסידי ש”כל החפצים מתקבצים אל האור” (אף שלכאורה נראה שהאור רק מגלה את החפצים”).
וזו עצמה היא עבודה חשובה, להתבונן ולהסתכל תדיר באלקות שבכל דבר וכפי שכותב רבי נחמן : שהשכל האלוקי מאיר לו בכל דרכיו. וכשיהודי מתמיד להסתכל כך, ולא מתייאש, ועוד יהודי נוסף מסתכל כך. ועוד יתרה מכך : שמתחברים להסתכל כך על העולם בדיבוק חברים. אזי הופך העולם להיות למדורה אלוקית גדולה. ולא רק שלא מתנגד עוד לאלוקות אל אף נרתם בכל כחו וחוזקו לגלות את אור השם עד לגאולה האמיתית והשלימה שתתגלה בע”ה במהרה בימינו.
שבת שלום.
