הרב הגרי”ל חסמן אומר: אם נצייר לעצמנו את אשר התחולל באותה שעה במחנה ישראל, שישים ריבוא מבני ישראל עומדים לפני משה רבם ומצפים מפיו הלכות גיעולי כלים אשר שמע מהקדוש ברוך הוא, והוא עומד כנגדם ושותק. במקומו יוצא אלעזר ואומר: “זאת חוקת התורה אשר ציווה ה’ את משה”. מיד תולים כל ישראל עיניהם במשה ותמהים תמיהה עצומה: הרי בעל השמועה לפנינו ומדוע ידבר אלעזר במקומו?!.
ומהי באמת הסיבה? “כל אדם שכועס אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו”.
מכאן נלמד על הטבע הרוחני של החטא. הסתלקות החכמה ממי שכועס אינה ענין סגולי גרידא, כי אם טבע רוחני.
עומקו של טבע זה מגיע, עד כדי כך שמידה זעירה ביותר של כעס, יתר על המידה הנדרשת, משכיחה הלימוד.
אפילו משה רבנו שקינא לכבוד ה’ ומגמתו היתה להציל את כלל ישראל מחטא, גם הוא לא ניצל מהשפעתו ההרסנית של הכעס.
אבק של כעס נמדד בשמים כקצף, שנאמר: “ויקצוף משה” ונחקק בלשון זו בתורה הקדושה לעולמים.
משה רבנו רגז בג’ מקומות, ובכל פעם נתעלמה ממנו הלכה, אך חוץ מג’ מקרים אלו לא רגז על ישראל. וגם כשכעס היה בדקות שרק הקדוש ברוך הוא הבחין בה, ואף על פי כן נתעלמה ממנו הלכה ששמע מפי הגבורה.
אם כך עלה בגורלו של משה רבנו עבד ה’, מה יאמר אדם מן השורה אשר כועס ממש, מתרגז וקוצף לא לכבוד הבורא ולא על דבר תורה, אלא לכבוד עצמו, ועל דברים בטלים?! ואין המדובר בתופעות חריגות אלא במעשים שבכל יום ויום!
רק הודות ל”לפנים משורת הדין” שבו נוהג עמנו הבורא יתברך ולרחמי השמיים, נוכל להבין כיצד נשארה מעט תורה בקרבנו.
גדול תלמידי האר”י ז”ל, רבי חיים ויטאל אמר: “הנה מורי האר”י ז”ל היה מקפיד בעניין הכעס יותר מכל העברות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצווה. והיה נותן טעם לזה ואומר: ” כל שאר העברות פוגמות באיבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ועושה אותה טריפה”.
הרב מסלנט זצ”ל, אבי המוסר משולל היה ממידת הרוגז והקפדנות. הוא היה מחמיר מאוד במידת ההקפדה. הוא היה אומר: “כמעט כל העברות שבין אדם לחברו, אינן נעשות אלא מקפידה”.
מעודו לא ראוהו כועס או מתרעם, אם כי היה רגשן מאוד. הוא עקר מלבו כל שורש של טינה ותרעומת, עד כדי שלא באו לכלל גבולו. אם מישהו היה גורם לו רעה, לא רק שהיה מעביר על מידותיו ומוחל, אלא מזדרז באותו רגע לגמול טובה כפיצוי על רעתו. שיטתו היתה, שזו מצוות עשה מהתורה “והלכת בדרכיו” שחייב האדם ללכת ולהידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא, והרי ה’ יתברך בשעה שמכעיסים אותו לא די שמאריך אפו אלא שבאותו רגע הוא נותן חיים לאדם וממלא כל צרכיו ומשאלותיו.
קרו מקרים בענייני ציבור שרבי ישראל היה מתרגז לשם תוכחה, אבל היה זה כעס מעושה. הוא היה מסב פניו אל הקיר ולוחש לעצמו “כעס הפנים לא כעס הלב”.
פעם כעס כאשר פעל להצלתם ושל אלפים מישראל במגפת החולירע, ועל אותו כעס בודד התמרמר על כך כל ימי חייו. ולא בכדי אמרו חז”ל: ” אם ראשונים כמלאכים. …אנו כחמורים”.
