המלבי”ם בספרו “ארצות שלום” ( דרוש ח ) מסביר שכל אדם מורכב משלושה חלקים: כוחותיו הטבעיים, עצם חיותו, ונפשו המשכלת. ושלשה מרכיבים אלו יחד הם הנקראים אדם. שני חלקיו הראשונים באים לו בתולדה מאביו ואמו, אולם, נפשו המשכלת מתגדלת ומתפתחת על ידי רבותיו. ונראה שהכוונה היא כשיהודי מלמד תורה יהודי אחר, הוא משפיע עליו שפע רוחני, ומעניק לו גדלות רוחנית. דבר זה מהווה העצמה ובנייה של התלמיד שנחשבת בעלת ערך כאילו הוליד אותו לעולם. שהרי מטרת בואנו לעולם היא לקיים את דבר ה’, ודרך לימוד התורה אנו עושים את רצון ה’, ולכן זה נחשב שהולידו.
ואפשר גם לומר שהמלמד את היהודי תורה, מולידו לחיי העולם הבא שבכך גורם לו שיזכה לשכר בעולם הבא, וזו ממש כמו לידה. וגם אפשר לומר שהמלמד בן חברו תורה כאילו ילדו, זה משום שלא מספיק להביא ילדים לעולם אלא חשוב שילכו בדרך ה’ וע”י כך יחילו את שכינה בעולם, שאז נחשב להולדתם לגמרי, ולכן כשמלמדו תורה משלימו כבן מושלם ולכן יש לו חלק בהולדתו כביכול. לכן נאמר “ואלה תולדות אהרן ומשה” שניהם יחד משלימים כהולדה שלימה. בעל “התורה תמימה” , בפירושו על הפסוקים לעיל, מביא מקורות נוספים לרעיון זה. על הכתוב בפרשת בראשית ( ד, כ – כא) “ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב”. שפירושו , הוא המציא עניין ישיבת האוהלים ומקנה, וכן הוא המציא את חכמת הנגינה בכלי זמר.
אנו רואים שמי שממציא איזה דבר חכמה וידיעה נקרא אב לה, וממילא מי שמקבל ממנו למוד אותו הדבר הרי הוא אליו ביחס בן , ולכן כל תלמיד המקבל מרבו, חוכמה וידיעה שבלעדיו הייתה חסרה לו, נקרא הרב בשם אב שהוא המציא לתלמיד, והתלמיד בשם בן. הפסוקים מתוך פרשת בראשית המתארים את בני עדה: יבל ממציא “תורת אוהלים ומקנה”, ואחיו יובל, ממציא ”חכמת הנגינה” מכונים אבא של הדבר אותו הם המציאו. וממשיך בעל התורה תמימה: הגדרה של אב גוררת בהכרח, קיום ילדים. ולכן, כל מי שלמד ממנו את ”התורה”, הריהו בבחינת בנו. המדרש מביא פסוקים נוספים להוכחת הרעיון: “ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובמקומך (דברים ו’, ז’) מפי השמועה למדו: אלו תלמידיך, וכן באלישע הוא אומר (מלכים ב’, ב’, ג’): “ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה’ לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי החשו”, וכי בני הנביאים היו, והלוא תלמידים היו, אלא, מכאן לתלמידים שקרויים בנים (ספרי) .
רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן מלמד אותנו ”פרק בחינוך”. כאשר אנו שולחים את ילדינו לבית הספר, אנו ”משליכים יהבינו” ומטילים אחריות לא קטנה על המורים של ילדינו. דורשים חינוך טוב, למידה טובה ויעילה, תרבות וחינוך לשעות הפנאי ועוד. בעצם תפקיד נכבד שלנו, אנו מעבירים לצוות ההוראה והחינוך. אך דא עקא, אם העברנו את ”שרביט החובות החינוכיות” הרי שגם את ה”גזר” יש להעביר להם. דברי התלמוד: “כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדו” טוען, כי למורים יש בעצם חלק בהורות שלנו! הם כאילו ילדו את ילדינו, ולכן יש להם חלק נכבד מזכויות הגידול של ילדינו. בכך מסביר המדרש את התעלמות התורה מתיאור ממשיכי דרכם של משה. זרעו של אהרן, התלמידים הטובים והמסורים “בכיתתו” של משה, הם הם ממשיכי דרכו.
