לא לבייש

פרשת צו מהווה המשך ישיר לפרשת ויקרא, ואף היא עוסקת בתחילתה, במעשה הקורבנות. ההבדל בין פרשת צו לפרשת ויקרא טמון בנקודת הייחוס. פרשת ויקרא עוסקת בקורבנות מהזווית של מקריב הקורבן . בעוד שפרשת צו מכוונת את נקודת המבט אל הכוהנים. בלשון חז”ל מכונה ספר ויקרא בשם “תורת כוהנים” .

תפקידם של הכוהנים נשא אופי ציבורי כפי שמשמיענו ספר החינוך: “הכהן הוא שליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקורבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכופר לו”. במילים אחרות הכוהנים היו עובדי ציבור שהוסמכו לעבוד בקודש, ולמעשה היו החולייה המקשרת בין האדם לבין האל, שיועדה לתפקיד הציבורי. אחד הציוויים שהפרשה מפנה לכוהנים מורה ” דבר אל אהרון ואל בניו לאמור זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה’ קודש קודשים היא”. הציווי מצווה להקריב את קורבן החטאת במקום שבו מוקרב קורבן העולה. כדי לעשות סדר בדברים קורבן עולה נתפס “כדורון” כמתנה שהאדם מביא לאל, קורבן שכולו עולה כליל לה’. ואילו קורבן חטאת מובא ככפרה לעובר עבירה בשוגג.

מכאן לומדים חז”ל את אחד העקרונות המוסריים העוסק בשאיפה שלא לבייש. כמו שראינו בירושלמי : “אמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה’ – שלא לפרסם את החטאים”. כלומר הסיבה לציווי ולהדגשה זו נובעת מהחובה לשמור על כבודם של החוטאים ולא לפרנס את קלונם. עקרון זה הפך למוסד משמעותי בעולמה של הלכה כך למשל, מצינו בתלמוד הבבלי במסכת סוטה “והאמר ר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפילת לחש [=מדוע אדם מתפלל תפילת עמידה בלחש]? כי שלא לבייש את עובדי העבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה”. מסביר רש”י מהו שלא לבייש את עוברי העבירה, הכוונה שלא לבייש את אלו “שמתוודים בתפילתם על עבירות שבידם”. עקרון זה נלמד מעצם העובדה שהתורה לא הקצת מקום מיוחד לצורך הקרבת קרבן חטאת אלא ציוותה להקריבו בדיוק באותו המקום שם מקריבים קרבן עולה. וזאת כדי שלא לבייש את החוטא וכדי לא לפרסם את גנותו.

והיכן מצאנו שצריך לתת מקום לחוטא שיוכל להתחבא ולא להתבייש בחטאיו, אולי אדרבה עדיף שיתבייש ברבים? ’שהרי לא חילק הכתוב בין חטאת לעולה‘ ושניהם שחיטתן בצפון. נמצא שהסיבה מדוע שוחטים את העולה במקום החטאת לדברי רשב“י הוא כדי שלא לבייש את החוטא, שיהיו חושבים שהוא מביא עולה. כי באמת לעולם רק חטאת בצפון, כמ“ש ברמ“א סוד הדבר כי מצפון תפתח הרעה, והלב נמצא בצד שמאל שבגוף, ולכן צריך לתקן את הצפון ע“י החטאת. הקשו בגמ‘ איך יוכל החוטא להתחבא ולומר שהוא הביא עולה, הרי עולה הוא זכר וחטאת היא נקבה? אך בשלמא כשמביאים כשבה שיש לה אליה גדולה ומכוסה ההיכר, לכן אין יודעים שהוא הביא חטאת, וכך יוכל להתחבאות החוטא, שיהיו חושבים שהביא כבש זכר לעולה. אך כשהוא מביא שעירה הוא בייש את עצמו שהביא דבר שניכר בו, אך התורה נתנה לו הזדמנות שלא להתבייש, והוא מבייש את עצמו, כי היה לו להביא כשבה והביא שעירה. ושואלת הגמ‘ למה בחטאת עבודה זרה אמרה תורה שיביא רק שעירה ולא כשבה? כיון שעבד עבודה זרה אז שם יתבייש כדי שיתכפר לו. ובזה מיישב האדמו“ר ממוזי‘ץ מדוע בשעיר ע“ז אין עולה ביחיד, כי היחיד יש לו הן חטאת והן בושה שמביא דווקא שעירה וכולם יודעים שהוא מביא חטאת ולא עולה, והבושה מכפרת על הרהורי העבירה, וגוף החטאת מכפר על מעשה העבירה. לעומת הציבור שאינם מתביישים, כי כולנו באותה ספינה, כיון שאין מתביישים צריכים להביא פר לעולה ושעיר לחטאת, לכפר בפר על המחשבה ושעיר על החטאת.