בתורתנו הקדושה מוצאים שלושה לשונות בהם משה מתבקש לפנות לעם ישראל. ישנה “אמירה” (אמור להם). ישנו דיבור (דבר אל בני ישראל) ובפרשתנו מוצאים את לשון הציווי. “צו את בני ישראל”. כיוון שמדובר כאל על קרבן ציבור. שנדרש מכל אחד לתת את חלקו, ובקל ניתן להתרשל בכך, לכן מסביר רש”י שיש לזרז את הציבור. ובלשונו של רש”י הקדוש : “אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס” אלא שהרבי מסביר שלשון הזירוז ב”צו” נוגע גם ברבדים עמוקים יותר… שגם עליהם מרמז רש”י. ובהקדם שהאדם הוא מוגבל בטבעו, ואין לו יכולת להשיג את האין סוף, כי הרי האין סוף ברוך הוא אינו מוגבל בשום צורה, ולאדם המוגבל אין דרך להתקשר עם האין סוף בכל סוג של גבול – אף הנעלה ביותר אשר יהיה. כי אפילו השכל שיכול לתפוס דברים שהם מעבר לעולם המעשה, תופס את הדברים במהדורה מוגבלת, אך גם בצורתו הנעלית ביותר לא יוכל להשיג עניין ומושג אין סופי כראוי, מעצם היותו מוגבל. אלא שישנה דרך להתחבר עם הבורא ועם האין סופיות שבו. כי הבורא שברא את האדם מוגבל נתן לו גם את היכולת להתחבר אליו בכך שציווה אותו לעשות מצוות מסויימות. כי הציווי (מלשון צוותא) גורם ל”ציוות” וחיבור בין הדברים. וכיוון שהבורא ציווה את האדם לעשות דבר מסויים, הנה בעשייתו זאת הוא מתחבר עם הבורא מעצם עשייתו את מה שצווה עליו. כי בזה נוצר קשר בין המצווה לפועל הציוי. ובזה נוצר ייחוד נפלא בין האדם המוגבל לבורק הבלתי מוגבל בקיום הציווי. אלא שבציווי המצוות ישנם כאמור שלושה לשונות : “אמור”, “דבר” ו”צו” כאשר גם שני הלשונות הראשונים הם מגלים את הקשר שבין הבורא לנברא, אלא שכיוון שהן לשונות של דיבור ואמירה הן רחוקות יותר מהרגשת החיבור, ומתאימות יותר להבדל שבין המצווה העליון (למעלה מהפועל – ששאומר ומדבר אליו) למבצע הציווי התחתון (שמדברים ואומרים לו), מה שאין כן בלשון “צו” הצו מדגיש את הצוותא והחיבור בין הבורא לנברא. ולכן לשון זה הוא יותר מרמז על החיבור. וגם בכיוון ההפוך, כאשר “מדברים” או “אומרים” למישהו לעשות משהו, מודגשת יותר הבחירה שלו שהוא גם יכול לעשות ההיפך, מה שאין כן כאשר מצווים עליו לעשות זאת, מורגש יותר שלא משאירים ברירה לעשות היפך הציווי. ואף שמי שקיבל את הציווי יכול גם לבחור לעשות היפך הציווי, הנה כאן יהיה מורגש שזה מנתק את הקשר בין מצווה המצווה לבין העושה אותה – יותר מהלשונות האחרים שפחות מדגישים את הניתוק וההכרח הזה. ופה טמונה ההוראה העמוקה של רש”י “אין צו אלא לשון זירוז” – הציווי כיוון שמורגש בו שהוא מבטא את הקשר בין הבורא לנברא נוגע בעומק הנשמה ובפנימיותה, במקום שבו הקשר הזה מתגלה יותר מהכל. וכשהקשר בגילוי ישנו ממילא זירוז בקיום המצווה עצמה, כי היא נעשית מתוך קשר עמוק עם הבורא. שאינה דומה מצווה שנעשית מתוך כוונה ופנימיות של תקשורת עמוקה בין המצווה למי שעושה את המצווה – ובנידון דידן הבורא והנברא – למצוה שנעשית בלי כוונה ובלי הרגשת הקשר העמוק הזה, אלא כציווי המושלל מקשר פנימי. היום ישנה היכולת לבחור בין ההכרה בתקשורת העמוקה שבציווי לבין ההתעלמות ממנה, ולכן עדיין יש לנו אפשרות לקיים את החיבור הזה מכח הבחירה כביכול, אך בקרוב מאוד בבוא הגאולה הקשר הזה יהיה מובן, כי האלוקות תהיה גלויה “וראו כל בשר כי פי השם דיבר” ואז על אף שאיננו רוצים לעכב זאת ולו ברגע אחד, עדיין כבר לא תהיה הבחירה הזו. ולכן בזמן שעדיין נמצאים בגלות, כדאי לבחור נכון ולהיות חלק מהבאת הגאולה האמיתית והשלימה.
