הראשונים בעקבות שתי גמרות הסותרות זו את זו דנו בשאלה מהו לימוד תורה שלא לשמה? מצד אחד, הגמרא במסכת תענית (ז ע”א) מתנסחת בצורה שלילית על אדם שלומד תורה שלא לשמה ואומרת, שכל הלומד שלא לשמה, נעשית לו התורה סם המוות ( בניגוד למי שלומד לשמה, שנעשית לו התורה סם חיים). משמע מדברי הגמרא, שעדיף לא ללמוד תורה כלל, מאשר ללמוד תורה שלא לשמה. מצד שני הגמרא בפסחים (נ’ ע”ב) אומרת, שלעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. עולה מדבריה, שאדם צריך להמשיך ללמוד גם אם הוא לומד שלא לשמה, ומתוך הלימוד המקולקל יצא לימוד נכון ומתוקן. נחלקו הראשונים כיצד ליישב בין הגמרות. רש”י ותוספות חילקו בין לימוד בשביל לקנטר, ללימוד לצורך כבוד. כאשר אדם לומד תורה בשביל שיוכל לצחוק על הסובבים אותו, ולהראות כמה הוא חכם ויודע והם טיפשים, במקרה כזה עדיף שכלל לא ילמד, כי התורה נעשית לו סם המוות וכדברי הגמרא במסכת תענית.
לעומת זאת , כאשר אדם לומד בשביל שיכבדו אותו, על אף שלא מדובר בדבר רצוי ונכון, והמטרה היא ללמוד כדי לקיים את רצון ה’, עדיין הוא צריך להמשיך ללמוד, ועם הזמן כאשר יתאמץ וירצה, ייתכן שלימוד התורה שלו יהפוך ללשמה, ועל כך מדברת הגמרא במסכת פסחים הכותבת שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. רבי אברהם בן הרמב”ם (מספיק לעובדי ה’ פרק ג’) חלק על רש”י ותוספות. בניגוד לשיטתם, שאדם הלומד התורה לשם כבוד עליו להמשיך בכך ואין התורה נעשית לו סם המוות, הוא טען שהגמרא בתענית הכותבת שהתורה נעשית סם המוות ללומד תורה שלא לשמה – דיברה על אדם הלומד תורה לשם כבוד (וקל וחומר הלומד בשביל לקנטר). אף על פי שהתורה נעשית לו סם המוות ממשיך רבי אברהם וטוען, עדיין יש סיכוי שהוא ייחלץ ממצב הזה אם ירצה, ועל כך דיברה הגמרא בפסחים שכותבת שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. עולה מדבריו, שהגמרות לא מדברות על שני סוגי לימוד שונים, אלא על לימוד אחד גרוע, שממנו אפשר להתפתח ללימוד תורה טוב יותר (מדובר בשלבים בהתפתחות).
המהר”ם חלוואה (פסחים נ ע”ב ד”ה שמתוך) סובר כמו רש”י ותוספות, שהלומד תורה כדי לקנטר נוח לו שלא נברא. אמנם, בניגוד לרש”י ותוספות שפירשו שעדיף להמשיך ללמוד במקום שמתכוונים לשם כבוד, המהר”ם פירש, שרק כאשר אדם לומד תורה משום אהבת ה’, יראתו או כדי לדעת את חכמת התורה, זה נחשב לימוד תורה שלא לשמה, שעוד יהפוך ללימוד תורה לשמה. השלכה למחלוקת הראשונים שראינו לעיל, תהיה בשאלה האם אדם יכול לכוון ללמוד לא לשמה. אין מחלוקת שאדם שהשתדל להגיע למדרגת לימוד תורה לשמה ולא הצליח – מעשיו רצויים. האם אדם יכול לומר מראש, שהוא לא מכוון להגיע למדרגת לימוד תורה לשמה, ונוח לו במדרגתו הנוכחית? המהר”ח אור זרוע (סי’ קסג) הביא מחלוקת בשאלה זו, בינו לבין רבינו תם: רבינו תם סבר, שגם אם אדם מכוון להישאר במדרגה הנוכחית, על אף שאין מעשיו בתכלית השלימות, מכל מקום אין בכך חטא. בפשטות הוא צעד בדעת התוספות שראינו לעיל, שעל אף שלימוד תורה לשם כבוד הוא לא מובחר, אין התורה נעשית סם המוות במקרה מעין זה, ומוכח שגם בלימוד מעין זה יש ערך (כי אם לא כך התורה הייתה נעשית סם המוות). המהר”ח אור זרוע חלק וסבר, שרק כאשר אדם משתדל להגיע למדרגת לשמה, יש ערך בלימוד תורה שלא לשמה, אבל אם הוא לומד מאידיאל שלא לשמה – מדובר בחטא. בפשטות הוא צעד בשיטתו של רבי אברהם בן הרמב”ם לעיל, שגם לימוד לשם כבוד הוא מגונה לגמרי, אלא שאין ברירה ובו מתחילים כדי להגיע ללימוד לשמה.
