הגר”ח פרידלנדר זצ”ל בספרו “שפתי חיים “מביא בשם הרב מפוניבז’ זצ”ל – י”ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא. וכולם בפרק אחד מתו. למה? שהיתה עיניהם צרה אלו באלו”.
שורש החטא לאי מתן כבוד זה לזה היתה צרות עין!
צרות עין היא חוסר יכולת לסבול את טובת הזולת. כל אחד חושש שמא זולתו נבנה על חשבונו, ונוטל ממה שבעצם מגיע לו. כתוצאה מכך, אין האחד מכבד את זולתו כפי הצורך, כי כל העת הוא מתייחס אליו כמי שמתחרה עמו ונוגס מחלקו על חשבונו. מכל מקום רבבי עקיבא ותלמידיו לא הבחינו כלל שהיתה בהם צרות עין. צרות עין היא מידה רעה שפוגעת במערכת החיובית שבין אדם לחברו והיא עומדת בסתירה למ”ח הדברים שהתורה נקנית בהם!
הסבא מקלם זצ”ל כתב בספרו “חוכמה ומוסר” שהאדם הרוצה להתעלות בתורה, חייב להכין לה בית קיבול. אדם שטבעו גס, אין התורה שוכנת בו, כי אינו מתאים להיות כלי קיבול לתורה. אדם שאין לו לב טוב ואינו נושא בעול חברו ולא מייקר כראוי את חברו מאבד זיקה לתורה ואינו יכולה להיות כלי לקבלתה. רק מי ששובר את טבעו ומזדכך יכול לרדת לעומקם של דברים בהבנת התורה.
כמו כן אדם העובד את השם, שמח בהצלחת חברו בלימוד התורה. הוא אינו דורש את כבוד עצמו אלא דורש את כבוד השם. הגרא”א דסלר זצ”ל היה מספר על ראש ישיבה שהוזמן לבקר בישיבה אחרת. ראש הישיבה המארח הראה לאורחו בהתרגשות, כיצד לומדים הבחורים בהתמדה גדולה עד שעה מאוחרת בלילה. שאל האורח את ראש הישיבה: אילו היית רואה התמדה כזו בישיבה אחרת, האם גם היית מתרגש ושמח כל כך בלימוד הבחורים?! שאלת האורח מוצדקת, שכן ייתכן שאדם ישמח בלימוד התורה של תלמידיו ויהיה סבור ששמחתו נובעת מאהבת התורה. אולם אם ייטיב להתבונן יראה שמקור שמחתו הוא במה שנתכבד בכך שתלמידיו עמלים בתורה. אם נבדוק את עצמנו נמצא שאנו שמחים בכבודה של חורה כל זמן שכבודה היא גם כבודנו, אולם מתקשים לשמוח כאשר מדובר בכבוד התורה שאין לנו חלק בה.
צרות עין גורמת לקנאה, שנאה ומחלוקת. כל מקום שיש בו צרות עין בין בני האדם, לא תיתכן בו אחווה ורעות.
תלמידיו של רבי עקיבא שנידונו לפי מדרגתם על צרות עין לא נמצאו ראויים להעביר את התורה לדורות הבאים.
הגר”ח פרידלנדר זזצ”ל כותב שכדי להינצל מצרות עין יש להימנע מלתור אחרי הצלחת הזולת, ולצורך זה יש לחזק את ההכרה שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה. על כל אחד מוטל לחזק את האמונה שכל אחד מקבל את המגיע לו. כל אחד נוחל את חלקו המיועד לו בתורה, ואין “מלכות אחת נוגעת בחברתה”.
מה יפים החיים כאשר שוררת אמונה צרופה וברורה שכל מה שיש לנו אנו מקבלים מהקדוש ברוך הוא, וה’ בטובו משפיע על כל אחד ואחד את המגיע לו, ואין אף אחד הנבנה על חשבון חברו. מי שחי את חייו מתוך השתדלות להאמין שאין אדם נוגע במוכן לחברו, יכול לצפות בשוויון נפש בהצלחת חבריו ואף לשמוח בשמחתם. חייו שלווים והוא יהיה מרוצה ממה שיש לו וישמח בחלקו. בזה תתוקן מידה מגונה זו של צרות עין.
בימים שבין פסח לעצרת עלינו להתחזק באמונה. בחג הפסח קבלנו יסוד לחיזוק באמונה, ואותו עלינו להשריש ולחזק בימים הבאים לקראת מתן תורה. על ידי חיזוק זה נשפר את מידותינו (שהרי חסרון אמונה הוא שורש למידות רעות נוספות כגון: קנאה, שנאה, נקימה, נטירה ועוד), נתקן את עצמנו להיות כלי לקבלת התורה.
