הרמב”ם מסביר בספר המצוות מצווה ח : “היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת, והוא אמרו “והלכת בדרכיו” (דברים כח, ט). וכבר נכפל זה הצווי ואמר “ללכת בכל דרכיו” (דברים יא, כב) ובא בפירוש (ספרי על דברים, יא כב) “מה הקב”ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקב”ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקב”ה נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד”. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר “אחרי ה’ תלכו” (דברים יג, ה) ובא בפירוש שרצה לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל, יתעלה על הכל עילוי רב.”
וכבר הביר רבי אברהם בן הרמב”ם שמצווה זו אינה מצווה כללית של קיום כל המצוות, כי כך קיבלו רבותינו שמצווה זו מדברת בדברים התלויים במידות (מה הוא רחום, מה הוא חנון וכו’)
ותמהו המפרשים שלכאורה כל העניין הזה של להיות חנון, ולהיות רחום אל זולתנו, הרי כבר מופיע במצווה אחרת “ואהבת לרעך כמוך”. ואם כן מה נתחדש במצווה זו לכאורה?
אלא שאם נדייק בדברי הרמב”ם נראה שעיקר המצווה אינה לפעול את פעולות הרחמנות או את פעולת החסידות, אלא להדמות לו. והיינו שיש פה ציווי שממנו מגיעים הפעולות מאליהם, ולא שהפעולות הן עיקר הציווי. וכדי להסביר יש להקדים :
אדם יכול להידמות לחברו או לרבו בחיצוניות, ואז דבריו יהיו כמין “העתקה” או “חיקוי”, כי אין זו הידמות פנימית ואמיתית, אלא הידמות חיצונית או חומרית בלבד. ובהשתנות הטעם, והסיבה תישארנה פעולות החיקוי בלא חן, ובלא תוכן.
ויש הדומה לחברו או לרבו ואף לבוראו – באופן פנימי יותר, והיינו שמשתדל בכל כוחו להשיג את התוכן הפנימי של הרעיונות והשכלים הנמצאים מעבר לפעולות, כלומר שהפעולות הם רק מרמזות על אותן רעיונות והבנות, ואז ממילא יבואו בדרך כלל גם פעולות דומות, אלא שפעולות אלו לא יהיו ריקות מתוכן, ולא ישארו חסרות תכלית כאשר ישתנה הטעם, מאחר וההידבקות היא בטעם ובתוכן והפעולות נמשכות משם ממילא.
משל לדבר על כפרי אחד שהגיע לעיר וראה שפרצה שריפה, שמע קול של צופר חזק ומייד לאחריו ראה שהלהבות הולכים וכלים. הכפרי שלא הבין שנעשו פעולות ואמצעים נוספים מעבר לפעולת הצופר, סבר לתומו שהצופר הוא הוא המכבה את האש. ומייד רץ וקנה צופר מיוחד שכזה, כדי שיוכל להציג לבני הכפר את ה”פלא הגדול”. משהגיע לכפר ביקש להראות איך הוא שורף את הבתים מהעץ ומהקש, והכריז בקול בוטח, למכריו שהסתכלו בו בתימהון, שאין ממה לחשוש, כי הוא הביא איתו צופר מיוחד שמכבה את כל השריפות…
לכך דומה האדם שדובק ברחמים ובחמלה בצורה חיצונית, אדם כזה עלול להיות רחום גם לאכזרים, ולתת את מבוקשו של כל אדם הרוצה, למשל, לפגוע בעצמו או בחברו, אדם שכזה יכול לעשות מהעיקר טפל, ומהטפל עיקר, וכל זאת בשל שהוא סבור שכל המציאות היא נוסחה מתמטית אחת גדולה והוא מתעתד לפצח אותה או על כל פנים להשתמש בה מבלי להעמיק בדבר.
ואף כי אמת הדבר שישנם ציווים כלליים ופרטיים שעלינו לקיים גם בלי הבנה עמוקה, ואף מובטח לנו שפעולות אלו ישמרו עלינו. בכל זאת ישנו גם הציווי “והלכת בדרכיו” שידמה האדם לקב”ה בכל כוחו, בהבנת ההנהגה ותפיסת הדעת הנכונה ולא בצורה חיצונית.
בזה יובנו גם דברי הרמב”ם בהלכות דעות שלאחר שמסביר שיש לאדם לילך בדרך המיצוע, ממשיך בעניין שלכאורה אינו שייך, שראוי לאדם להידמות לו יתברך כפי יכולתו – “מה הוא רחום” , “מה הוא חנון”, (ע”ד מה שהוסבר בספר המצוות למעלה). אלא שהדבר יובן על פי המוסבר לעיל שהאדם התופס את מצוותיו יתברך רק בדרך החיצונית, מגיע בדרך כלל לקצוות. כי אינו מבחין בין המקום המתאים להנהגה מסויימת, לבין המקום שבו הנהגה זו אינה מתאימה כלל. ודווקא כשהאדם מנסה להידמות לבורא וללכת בדרכיו, אז ממילא בתפיסה זו והליכה זו נוהג בדרך המיצוע ואינו נוטה לקצוות.
וזהו שכתוב ו”הלכת” בדרכיו, כי הליכה מורה על דבר שאינו בערך. וכדי לשלוט על רגשי הלב שיהיו כדבעי, דהיינו שהמוח שליט על הלב. יש להתעלות למעלה מהשטח הרגיל שהוא בערך לרגש האדם, אלא להתעלות ו”לילך” בדרכיו של השם שהם למעלה מהפעולות עצמן אלא המקור להן. ורק אז לתת לרגשות והפעולות החשובות לפרוץ כראוי להם.
ועל ידי שכל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ממילא יכול הוא להידמות לבוראו, ועד שאחד הפירושים לפסוק “קדושים תהיו כי קדוש אני” הוא שיהודי יכול להיות קדוש ממש בקדושתו של הקב”ה משום שנטע בתוך כל אחד ואחד מאיתנו חלק ממנו ממש. ולכן ההידמות אליו אינה מושללת, מצד העניין וההכרה שהשם נמצא ממש בתוכנו.
