מספרת הגמרא (כתובות קד.), שבאותו היום בו נסתלק רבי יהודה הנשיא לבית עולמו, גזרו חכמים תענית ותפילה לבקש רחמים עליו שיחיה, וגזרו חכמים: כל מי שיאמר שרבי נפטר, יידקר בחרב.
עלתה השפחה המשמשת בבית רבי לגג, ואמרה: המלאכים מבקשים שילך רבי עמהם לעולם הבא, והחכמים מבקשים רחמים שיחיה רבי עמהם בעולם הזה, ויהי רצון שינצחו התחתונים את העליונים ויהיה עמהם בעולם הזה.
אך כיון שראתה כמה פעמים, שרבי הולך לבית הכסא מחמת חולי המעיים שהיה לו, וחולץ את התפילין וחוזר ומניחם ומצטער כל פעם לחלוץ התפילין ולהניחם שוב, אמרה השפחה: יהי רצון שינצחו העליונים את התחתונים ויפטר רבי מהעולם.
אולם לא פסקו החכמים מלהמשיך ולבקש רחמים על רבי שיחיה, לכן היא לקחה כלי חרס קטן, וזרקה אותו מן הגג לארץ על מנת שהחכמים יפסיקו מלבקש רחמים לזמן קצר, ואכן הפסיקו החכמים מתפילתם, ונסתלק רבי לבית עולמו.
דבר זה בא ללמד אותנו: שכל זמן שלא הפסיקו חכמים להתפלל עבור רבי – לא הייתה היכולת בידי העליונים לגבור על התחתונים.
בספר “יערות דבש” (דרוש י”ב, ד”ה “ובזה”) הקשה: למה מגיע לאומר שמת רבי
להידקר בחרב, וכי יש גבר שיחיה ולא יראה מוות, וכי עלה על דעתם שיחיה לנצח, ובמיוחד שהם ראו שהוא נוטה למות? ומתרצים: שאף אם כבר מת, מכל מקום כל זמן שלא ידעו הציבור מזה ימשיכו בתפילתם ואולי תועיל תפילתם שבזכות זה ישוב ויחיה ותתקיים בו תחיית המתים, אבל אם ידעו שמת, שוב לא יתפללו לתחיית המתים.
דבר זה בא ללמד אותנו: שכל הזמן שלא הפסיקו חכמים להתפלל עבור רבי אפילו אם הוא היה נפטר, אף על פי כן אם הם ממשיכים להתפלל יתקיים בו תחיית המתים.
וכידוע שה’ יתברך לא מקפח שום תפילה או לימוד או קבלה שעם ישראל קיבלו עבור חולה שיתרפא, ונשאלת השאלה: מה ה’ יתברך זיכה אותם בזכות תפילתם? כתב רבנו יוסף חיים בספרו “בן יהוידע” (דף קג. ד”ה “כל”): שזכו שלאחר פטירתו יבוא שוב לעולם הזה עם גוף בכל ערב שבת, ולקדש לבני ביתו וישב על שולחנו כשאר בני אדם בעודם בחיים, ודבר זה לא נעשה לשום צדיק שבעולם!!
אך הקשתי: הרי פה כביכול מי שנהנה ממנו זה רק בני ביתו, ולא כל עירו, ואם כן שוב עולה השאלה מה ה’ יתברך שילם להם עבור קבלתם ותפילתם וכו’? אלא ממשיך רבנו יוסף חיים ואומר: ידוע שהצדיק בעודו בחיים כל בני דורו זוכים לשפע בזכותו, ואחר פטירתו נפסק אותו השפע, וזהו עיקר ההפסד של הדור בפטירת הצדיק, ולכן בוכים ומספידים על חסרון זה, מה שאין כן אצל רבי יהודה הנשיא, שהוא בא לעולם ויושב עימם בין החיים, אינו נחשב שנסתלק מן העולם, ואז גם אותו השפע שהיו נשפעים ממנו בהיותו בחיים ממש, אינו מסתלק, וזה מה שהרוויחו כל עירו עבור שהתפללו וקיבלו קבלות וכו’.
ויש על כך רש”י מפורש בתורתנו הקדושה בפרשת ויצא (כ”ח, י’) וכך כתוב: יציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק נמצא בעיר, הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה, אך כשנסתלק מן העיר מסתלק איתו ביחד הודה, זיווה והדרה.
