פירוש לפרק תהילים א – הרב זמיר כהן

אנחנו מתחילים סידרת לימוד חדשה של ספר תהילים, נקרא בעז”ה בכל פעם מזמור אחד ונסביר אותו.

המזמור הראשון בתהילים: א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. (ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. (ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. (ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲ‍שֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. (ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. (ו) כִּי יוֹדֵעַ יְהוָה דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

זה המזמור הראשון אך נפתח קודם בהקדמה קצרה בכל מה שנוגע לתהילים.
יש ספרים קדמונים שאומרים שלספר תהילים קראו “ספר תהילות” והאמת שמבחינת הדקדוק העברי הריבוי של המילה “תהילה” כמו “תהילה לדוד” הוא תהילות. אבל התפשט השם בכל המקומות שהתהילים נקראים בשם תהילים וגם אנחנו בשיעורים נשתמש בשם הזה.

הרבה סגולות נודעו לספר תהילים שכידוע נכתב ברוח הקודש ע”י עשרה מחברים, נקרא כאן את דברי רש”י, בתחילת ספר תהילים אומר רש”י: “בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה”, הרי הכל כאן תהילים, ודברי תודה לאלוקים ובקשות, אז הוא אומר (רש”י) שיש כאן עשרה לשונות של זמר: בניצוח – כמו למנצח, בניגון, במזמור שזה לשון זמר, בשיר, בתפילה, בברכה, בהודאה, באשרי ובהללויה – אלה 10 הלשונות והן כנגד עשרה שאמרוהו.

ספר תהילים אף על פי שמפורסם תמיד לומר דוד חיבר את התהילים, לאמתו של דבר יש עשרה מחברים לספר התהילים: האדם הראשון, מלכיצדק, אברהם, משה , דוד, שלמה, אסף ושלושת בני קרח. כאן רש”י לא מביא את שמותיהם של שלושת בני קורח אבר הרד”ק (רבי דוד קמחי) מביא כאן למעלה גם הוא מציין את עשרת השמות ובנוסף הוא מציין את שמות שלושת בני קורח: אסיר, אלקנה ואביאסף, אלא שלושת הבנים של קורח. שכשכידוע שקורח נבלע באדמה אומרת התורה “ובני קורח לא מתו” הם מיד התחרטו על מה שהיה והתשובה של הרגע האחרון הצילה אותם. חז”ל אומרים שכמין עמוד כשהאדמה נפערה וכולם נפלו פנימה כמין עמוד נשאר באדמה שהאוהלים שלהם עמדו עליו עד שהאדמה נסגרה בחזרה ואז שוב יכלו להינצל.
ממשיך רש”י: “וחלוקים על ידותון”, יש שם ידותון שגם נמצא גם כן בתהילים, אז הוא אומר שיש מחלוקת מה זה הידותון הזה? “יש אומרים אדם היה” כמו שכתוב בדברי הימים, שמו של אדם “ויש אומרים אין ידותון שבספר זה אלא על שם הדתות והדינים של גזרות שעברו עליו ועל ישראל.”
אז יש שתי דעות אם ידותון זה עוד אחד מהמחברים של הספר או שיש לזה משמעות אחרת. אבל היו עשרה מחברים, ודוד המלך למעשה קיבץ את כל החיבורים של האחרים, רוב התהילים הם של דוד ולכן נקרא על שמו. אבל למעשה יש כאן עשרה מחברים. כמו למשל “תפילה למשה איש האלוקים” את זה אומר משה רבנו. “מזמור שיר ליום השבת” את זה אמר אדם הראשון”, יש מזמורים שונים שנאמרו ע”י מחברים שונים אבל רוב התהילים ע”י דוד המלך.

בקריאת התהילים יש הרבה סגולות, אחת הדברים הנפלאים בתהילים. שכשאדם קורא תהילים הוא מתחבר למילים כאילו הוא המחבר שלהם. בפרט מזמורים מסוימים תוך כדי קריאה יש מקומות שאדם מגיע אליהם והוא מרגיש כ”כ חיבור למילים של התהילים עד שהוא מרגיש שהדברים יוצאים מהלב כאילו שהוא זה שחיבר את המילים האלה. כי הדברים נכתבו כידוע ברוח הקודש. יש רוח הקודש ויש נבואה. התנ”ך מחולק לתורה נביאים וכתובים. התורה זה חמישה חומשי תורה – חמשת החומשים נכתבו ע”י משה רבנו בהכתבה אלוקית הקב”ה מכתיב לו את הניסוח ומשה רבנו כותב.

מדובר בנבואה. ולא בנבואה רגילה אלא בנבואה של אדון הנביאים כך מכנה הרמב”ם את משה רבינו אדון הנביאים. למה? כי בסיפור של אהרון ומרים הקב”ה גילה שנבואת משה שונה מנבואות כולם. שאהרון ומרים דיברו על משה רבינו אז הקב”ה העניש את מרים בצרעת כי זאת שיזמה את הדיבורים האלה והוא אמר מה אתם משווים את עצמכם. אתם באים בטענות למה הוא פרש מאשתו. דרגתו גבוה משל כולם. אתם חושבים שאתם נביאים והוא נביא הוא ברמה אחרת לחלוטין ושם הוא מתאר את ההבדלים- דברנו על כך בעבר בפרשת השבוע שעוסקת בעניין הזה.

אז הנבואה של משה הייתה מעל הנבואות של כל הנביאים האחרים כל החמישה חומשי תורה נכתבו בדרגת נבואה מאוד גבוה. אח”כ יש לנו את הנביאים כמו ירמיה, ישעיה חז”ל מפרטים בתלמוד כל ספר מי חיבר אותו.
בד”כ כל נביא כתב את ספרו. ניסוח שהוא קיבל. יש הבדלי ניסוח בין מקום למקום כיוון שהנבואה יורדת דרך האדם היא מתלבשת בכלים שלו בסגנון של אותו אדם. זה כמו שמזרימים מים בצינורות אז יש צינור שהוא רחב ויש צינור שהוא צר. יש צינור שהוא עקום אז כל אחד לפי מבנה הצינור המים מקבלים את הצורה של הצינור.
גם הנבואה יורדת דרך נביאים שונים שכל אחד היא עוברת דרך הצינור שלו אבל בדובר בהכתבה אלוקית מלמעלה. לעומת זאת, הכתובים לא נכתבו בנבואה אלא רק ברוח הקודש. גם זה דבר גדול, כשהאדם הרוחני מקבל… כשהאדם שהוא בדרגה רוחנית גבוהה מדבר ברוח הקודש, כותב את הדברים ברוח הקודש, אלה דברים שאומנם נמסרו ע”י הקב”ה אבל השפע הרוחני הוא ברמה נחותה יותר מאשר נבואה.
לכן, כל ספרי הכתובים נקראו בשם כתובים. מה זה כתובים? זה לא נבואה, לא כמו ספרי הנביאים אלא נכתבו! ברוח הקודש ולכן שמם כתובים.

יש בתהילים מזמורים שנראים שמדברים על תקופה שלאחר דוד המלך. כמו למשל “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון” מתי ישבנו על נהרות בבל ובכינו? רק לאחר חורבן בית ראשון. בית המקדש הראשון נבנה ע”י שלמה שהיה בנו של דוד. אז השאלה האם על נהרות בבל נכתב לאחר תקופתו של דוד בתקופה מאוחרת יותר. האם יש בתהילים מזמורים מאוחרים יותר? או שכל המזמורים שבתהילים נכתבו לפני דוד והוא רק קיבץ אותם? יש בזה שתי דעות. יש אומרים: שיש מזמורים שבאמת נכתבו לאחר אותה תקופה ורק צורפו לתהילים כמו “על נהרות בבל” אבל רב מפרשי התנ”ך מסכימים שמדובר בנבואות שנכתבו עוד קודם לכן.
רבי אברהם איבן עזרא כותב בהקדמה לתהילים, הוא אומר, אל תתפלא שיש דברים כאלה שנכתבו בנבואה. וכי אין לנו בפרשת האזינו בתורה, יש שם, “האזינו הרנינו גויים עמוק כי דם עבדיו ינקום” יש הרבה פסוקים שנאמרו על, הוא לא מביא דוגמאות מפרשת האזינו אבל הוא אומר תראה בפרשת האזינו כמה דברים נאמרו כאילו הם כבר התקיימו בשעה שמדובר בנבואה לעתיד. אז הוא אומר גם כאן, “על נהרות בבל” בצפייה שצפו את מה שעתיד להיות.

אבל יש כאלה שאמרו שמדובר באמת בחיבור מאוחר יותר שהוכנס בתקופה מאוחרת אחרי דוד. כלומר דוד קיבץ את רב התהילים. תשעים ומשהו אחוז מהתהילים ומזמורים עתידיים צורפו מאוחר יותר. אבל אף אחד לא חולק שבספר תהילים יש סגולות גדולות של ישועה. של התחזקות ויראת שמיים ועבודת המידות ותיקון המעשים. תהילים יש בהם הרבה כוח כולל תפילה על החולים כשקוראים פרקי תהילים שבח והלל לקב”ה ואח”כ האדם פונה במילים שלו לקדוש ברוך הוא ומבקש עזרה בכל מיני תחומים, יש לזה משקל הרבה יותר גדול מאשר אדם שפותח את התפילה מבלי לקרוא תהילים לפני כן.

כשקורא תהילים, אפילו מזמור אחד, אין לו זמן, אפילו מזמור אחד קצר, ואח”כ פונה לקב”ה על צורך שהוא צריך, הוא לקראת פגישה חשובה, לקראת בדיקה בריאותית, כל מיני דברים שיש לאדם במהלך החיים, שיש לו תקוות, הוא היה מאד רוצה שדברים ישתנו לטובה. יקרא פרק תהילים ולאחר מכאן יבקש מה שהוא צריך. מי שקורא את כל ספר תהילים ברצף אחד בלי לדבר באמצע, זאת סגולה הרבה יותר גדולה מעלה יותר גבוה.

יש כאלה שלפחות פעם בשנה עושים תענית דיבור, כך היינו נוהגים כשהיינו בישיבת פורת יוסף. כל שנה פרשת משפטים כי זאת הפרשה האחרונה של “שובבים”. כל הישיבה, מאות בחורים כולם שם היינו עושים תענית דיבור. כלומר לא היינו מוציאים שום דיבור חולין במשך כל השבת רק דברי תורה, ומתעוררים בשלוש בבוקר מתפללים בנץ וקראים את כל ספר תהילים שלוש פעמים. כלומר, מסיימים את ספר התהילים קוראים שוב. יחד עם ראש הישיבה שהיה אתנו שם.
קוראים את כל ספר התהילים במשך היום. שבת מאד גבוה מאד מרוממת הייתה, שתענית דיבור שקולה כנגד תעניות של אוכל. לא קל לו לאדם לא לדבר דברי חולין. ככה עשרים וארבע שעות של דבר כזה זה עניין גבוה.

כמובן שצריך להדגיש שיש הבדל בין בחור רווק שנמצה עכשיו בישיבה ורוצה לעשות תענית דיבור, לבין אדם שנמצא עכשיו בבית עם אשתו, והיא רוצה לשוחח אתו. והוא פתאום נהיה צדיק עשרים וארבע שעות לא רוצה לדבר בשבת. צריך לדעת שלא יבוא על חשבון בן אדם לחברו. רוצה לעשות דרגות של קדושה של התרוממות, שיראה איך לעשות את הדרגות האלה מבלי לפגוע באחרים. כי הרי זה לא הלכה, אין הלכה שצריך לעשות תענית דיבור וקרוא תהילים זה חומרא, בענייני חומרא צריך לדעת בדיוק איך אתה עושה בצורה הגיונית. איך אתה מרגיש עם זה? טוב לך? לא טוב לך? הלכה מתאימה לכולם אבל חומרא כל אחד צריך לראות כפי עניינו. אבל כמו שאמרנו אפילו אם הוא לא קרא את כל ספר תהילים אין לו זמן לזה. אבל יש לו את הזמן של הקמה דקות לקרוא פרק תהילים ואחר כך להתפלל ולבקש מהקב”ה את מה שהוא צריך יש בזה מעלה גדולה בפרט, שהוא מבין את מה שהוא קורא עצם ההתבוננות היא חשובה מאד .

בשולחן ערוך כתוב: “טוב מעט בכוונה, מהרבות בלא כוונה” זאת אומרת: אם יש לך אפשרות לקרוא את כל ספר תהילים בלי להבין שם דבר או לקרוא חמישה מזמורים לאט לאט אבל אתה שם לב לכל מילה מתבונן בה. מה עדיף יותר?! “טוב מעט בכוונה” אתה מבין מה שאתה אומר מאשר להרבות בלא כוונה, כלומר בלי לכוון במילים ובמלי להבין את המשמעות.
אז אנחנו נכנס כעט ללימוד פרקי תהילים בעזרת השם, כשנתבונן בפשט של הדברים מבלי להיכנס לרבדים היותר פנימיים שחכמי הסוד, שגדולי התורה עמדו עליהם. המזמור הראשון. דוד המלך פותח את ספר התהילים בהדרכה איך להיות מאושר. כל אדם רוצה להיות מאושר בחיים. אתה רוצה באמת להיות מאושר יש כמה תנאים כדי להגיע באמת לאושר, לשמחה לסיפוק, להרגיש מלא, להרגיש טוב בחיים.

דבר ראשון הוא אומר: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד”. הניסוח כאן, הוא מתחיל בהליכה. “אשר לא הלך בעצת רשעים”, “ובדרך חטאים לא עמד” עובר לעמידה. “ובמושב לצים לא ישב” מסיים בישיבה. התחיל בהליכה, עבר לעמידה וסיים בישיבה. למה? כי לפעמים יש מצבים שאדם מרגיש שללכת עם חברה מסוימת, עם חברים מסוימים הם יכולים לקחת אותו למקומות לא כ”כ טובים. הם יכולים ללמד אותו דברים שליליים, להוות דוגמה אישית לא טובה, שהוא יושפע על ידם. אבל הוא אומר: תשמע, אני לא הולך להתחבר אתם יותר מידי, אני רק קצת הולך אם ברחוב אחר כך אני אפרש מהם.

אומרים חז”ל: תזהר אפילו לא ללכת אתם, הפסוק כאן בא להדריך כך חז”ל הסבירו את הפסוק כאן, אשרי האיש אשר לא הלך, למה? כי אם הוא הלך בעצת רשעים סופו לעמוד ואם עמד סופו לשבת אם בסופו של דבר. כלומר בתחילה הוא חושב. אני רק הולך אבל אני יודע אפוא לעצור וזה לא נכון! אם אתה הולך אתם בסופו של דבר כשהם נעמדים ומתחילים לדבר דברים שליליים לא יהיו לך מעצורים אתה תעמוד אתם. אחר כך כשהם ישבו, בכלל ישיבה זה אומר שהם קובעים להם שביתה והנהגה, יושבים במקום לא טוב, רואים דברים לא טובים, ומתעסקים בדברים שליליים. אבל, אתה תמצא את עצמך נגרר לחלוטין, לכן הוא אומר מראש אל תלך. אל תאמר אני אלך ואני אעצור. מראש תעצור את עצמך.

“אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.” אבל, ברובד העמוק יותר הוא שינה את הניסוח בין הרשעים לבין החטאים לבין הלצים. על הרשעים הוא אומר בעצת רשעים על החטאים – דרך חטאים, ועל הלצים – מושב לצים. צריך להבין מה זה רשע? מה זה חוטא ומה זה לץ?

רשע זה אדם שהוא מזיד. הוא יודע שזה לא טוב והוא בכוונה הולך ועושה דברים רעים. לכן אצל הרשעים שייך לשון עצת רשעים, כי הוא מתכנן את הדברים אצלו זה מזיד. אבל החוטא הוא לא רשע. החוטא הוא החטיא את המטרה. הוא טעה הוא שוגג. הוא לא יודע שיש בעיה הוא לא למד שזה אסור. אין לו מידע אז הוא עושה שטויות. לכן עליו אי אפשר לומר עצת רשעים הוא לא תכנן את זה אלא זה נקרא דרך חטאים. הוא הולך בדרך מבלי להבין שהוא הולך בדרך לא נכונה זה נקרא דרך חטאים. ובמושב לצים. הלץ זה אדם שיושב ולא עושה כלום למה הוא נקרא לץ? כך אומרת המשנה בפרקי אבות. שאדם שיושב ומבזבז את הזמן. בלי לעשות דבר תועלתי. צריך לאכול תאכל, צריך לעבוד תעבוד, אתה לא צריך לא לאכול ולא לעבוד אז שב תלמד. תפתח חומש תפתח תהילים, תקרא משהוא. תלמד הלכות אבל אם הוא יושב סתם ובוהה מעביר את הזמן זה נקרא לץ. מה הקשר בין אדם שמעביר את הזמן ובין לץ?

ההגדרה של ליצנות זה אדם שלוקח דבר רציני ועושה ממנו צחוק כמו שהגמרא אומרת במסכת תענית ” כל ליצנותא אסירה בר מעבודה זרה” כל ליצנות היא אסורה חוץ מליצנות של עבודה זרה. לעשות צחוק מבני אדם למשל. זה ליצנות. אתה לוקח אדם, אדם זה דבר רציני מה אתה עושה ממנו צחוק. אתה לועג ממנו?! אבל אם אתה לוקח דבר שהוא כל כולו צחוק כמו עבודה זרה שלוקחים פסל ואומרים שהוא ברא את העולם אז ליצנות מעבודה זרה היא מותרת כי זאת האמת שזה שטויות. אדם שיושב בטל מבזבז את הזמן זה נקרא אדם שעושה צחוק מהחיים שלו. כי כל דקה כמה היא יקרה. כל דקה אתה מתקרב ליום המוות זה כמו שעון שפועם ופועם תמלא אותה בתוכן. אתה צריך לאכול תוכל אין ברירה אתה צריך לישון תישן אבל אתה לא עושה כלום תנצל את הזמן ללימוד תורה. תמלא את הדקה הזאת בדבר יקר. לכן על הלץ שמבזבז את הזמן זה נקרא מושב לצים שהוא יושב ולא עושה כלום, לכן, אשרי האיש שלא הלך זה מזווית אחרת לא מהזווית שאמרנו שלא הלך שסופו לעמוד. אם עמד סופו לשבת מזווית אחרת. אשרי האיש אשר לא הלך – כלומר שהוא נזהר מאד שלא להיות עם האנשים האלה שהם רשעים. ולהגיע בסופו של דבר ללמוד מההתנהגות שלהם. שהם מתכננים את הרוע. בזדון. ובדרך חטאים לא עמד אפילו אותם שהם שוגגים הוא נזהר שלא להיות בדרך שלהם אף על פי שיש להם חוסר ידע הם שוגגים. אל תהיה עם אנשים כאלה. תהיה דווקא עם אלה שהם חכמים נבונים יודעים איך להתנהג. ובמושב לצים לא ישב. אתה רואה אנשים יושבים סתם מבזבזים את הזמן אל תשב איתם. כי אף על פי שהעצלות של האדם מובילה אותו שכן לנטות. כי עכשיו יושבים פה אנשים בטלים. בוא נשב איתם נשמע מה יש להם לומר. אבל זה סתם ביטול זמן. זה בעצם כלום. תבזבז את הזמן שלך. תשב איתם חצי שעה, שעה. אח”כ אתה קם עם תחושה של ריקנות.