ביטויי הערגה ליום מתן תורה, מתחדשים עלינו בספירת העומר בכל שנה ושנה.
ולכן ימים אלו צריכים לשמש עבורנו, זמן של העמקת ההכרה בגודל מעלת התורה והחיים. “כי הם חיינו ואורך ימינו”.
בפרשה זו מה שנאמר על שמירת חוקי התורה ומשפטיה – “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” – מכיל את ההגדרה לאופיים של “חיים על פי התורה”.
חיי העולם הזה נקראים “חיי שעה”, אף על פי שמדובר בשנים ארוכות של “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”. זאת, משום שביחס לאורכם הנצחי של חיי עולם, אין החיים בעולם החומר נחשבים, אלא שעה קלה. להמחשת הדברים, רגילים בעלי המוסר לומר: נתאר לעצמנו ציפור קטנה אשר נטלה על עצמה משימה לכלות את ההר הגבוה ביותר בעולם. לצורך זה היא פוקדת את ההר אחת לחמישים שנה, ובכל פעם היא נוטלת ממנו גרגיר חול אחד ומטילה אותו אל הים. אם מישהו ינסה לחשב כמה שנים יחלפו עד שההר יתחסל בקצב זה, הוא ימצא שמדובר במספר עצום של שנים. מכאן נלמד על אורכם הנצחי של “חיי עולם”, שכן גם כאשר יתחסל ההר הגבוה על ידי הציפור ההיא, עדיין לא יגיע זמנו להגדרת אורכו של נצח!!.
מה גדול הגיחוך שבהעדפת חיי החומר ה”רגעיים”, לעומת החיים הרוחניים החובקים ימות עולם. זהו פשר ביקורתו של רבי שמעון בר יוחאי על בני דורו. מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ביקורת שחייבת להדהד באוזנינו. כי לכולם היא מהווה אמת מידה למשקלם הגדול של חיי עולם מול חיי שעה, ואיש לפי מדרגתו נדרש לטוות את מסכת חייו לאורה. כי ככל שיגדל אור ההכרה וההערכה, כן תתעצם הנכונות והיכולת לעמוד בניסיונות בעבודת ה’.
עד כה דובר אודות נכונות להקרבה למען חיי תורה ומצוות, הנבנית על יסוד ההכרה במעלת “חיי עולם”. כל זמן שעוסקים אנו בהקרבה, עדיין לא הגענו לשיא ההכרה בחיי עולם. כי מי שחי בתחושה שהתורה דורשת ממנו “קורבנות”, עדיין לא טבע בהכרתו את מטבע ההכרה של “חי בהם”. על פי חידושי הרי”מ המשמעות היא – שתהא כל חיותו של אדם מתורה ומצוות.
עלינו לשאוף להגיע להכרה שהתורה היא חיינו, עד שכל מאמץ וויתור למענה לא ייראה לנו כהקרבה. כאן אפשר לציין את ההבדל בין רות לערפה. שתיהן גילו במשך זמן רב, מסירות רבה לנעמי ומיאנו להיפרד ממנה. בכל זאת, בשלב מסוים ערפה נפרדת מנעמי ופונה לדרכה, ורות דבקה בה. ההבדל הוא שערפה ראתה בהליכה עם נעמי הקרבה ולכן המשיכה בדרכה עד גבול מסוים. כאשר הבינה שצפויים לה חיים קשים היא פרשה ממנה. ורות לעומתה אומרת:” אל תפגעי בי לעזבך. . .כי המוות יפריד ביני ובינך”. לפי השקפתה, היא אינה מקריבה את חייה למען התורה, אלא התורה נותנת לה חיים, וללא תורה אין חייה חיים – כי נעמי עבורה מדריכה לחיים של תורה, וללא תורה אין חייה חיים!
כשמדובר ב”חיים” שום דבר אינו מהווה הקרבה. זהו סוד של חיים של תורה.
היוצא מדברינו הוא, שאפשר לדרג את יחסנו אל התורה ואל החיים לאורה בשתי מדרגות. המדרגה הנחותה היא הרווחת בקרב רבים משומרי תורה ומצוות, שאינם מזהים את התורה עם עצם החיים. לדעתם החיים יכולים להיקרא חיים גם ללא תורה, אך גם הם מבינים שחיים שיש בהם קיום תורה ומצוות הינם נעלים יותר שכן בכך מתקיים רצון הבורא. המדרגה השנייה היא ההכרה שקיום תורה ומצוות אינו סתם תוספת מעלה. לפי תפיסה זו, חיים לאורה של תורה הם “חיי עולם”, המקנים לנו חיי נצח על ידי כל צעד ופעולה. אין מדובר כאן בחיים נעלים יותר אלא ב”חיי עולם” המהווים מהות שונה לגמרי מסתם חיי העולם הזה שאינם אלא “חיי שעה”.
מי שזכה להגיע למדרגה השנייה, חייו אינם בבחינת “חיים עם תורה”. עלינו לשאוף להגיע למדרגה זו,, והשאיפה הנעלה הזו תסייע לנו להתגבר על קשיים ולעמוד בניסיונות.
הבה נשתדל להתבונן באיכות הנפלאה של חיי עולם, נתרחק וניבדל על ידי כך מן התועים, ונאמר:” ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”.
