פרשת משפטים - דבר הרב
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ואמרו חז”ל שצריך להסביר את נימוקיה וטעמיה של ההלכה, עד שהדבר יהיה כשולחן הערוך לפניהם. וישנה שאלה מדוע דווקא את המשפטים (סברות שכליות) צריכים לשים לפניהם? הרי ידוע שבתורה ישנם א) משפטים ב) עדויות ג) חוקים. כאשר המשפטים הם ההלכות והציוויים הברורים בשכל. העדויות הם דברים שהשכל סבלם לאחר הציווי (כמו שמירת יום השבת) וחוקים הם דברים שהשכל לא יכול להבינם. והיה ראוי שמשה רבינו בגדלותו העצומה יפרש לבני ישראל דווקא את החוקים או לפחות את העדויות. שהרי המשפטים ניתן להשיגם בהיקש שכלי אנושי.
והתשובה טמונה בפירושים שנכתבו על הפסוק : “לפניהם” – ולא לפני דייני הגויים. כלומר אף שדייני הגויים יוכלו בדברים מסוייימים לדון לפי דיניהם בדיוק באותה פסיקה שידונו בה דיני ישראל . עדיין יש לדון דווקא בדייני ישראל. ועוד פירוש “לפניהם” – לפנימיותם. והיינו שתשים את הציוויים האלוקיים בפנימיות הנשמה של היהודי.
והנה חז”ל לימדונו ש”ואלה המשפטים” כתובים ב”ואו” החיבור להורות לנו ש”מה הראשונים מסיני אף האחרונים מסיני”. כלומר גם המצוות שהתורה כותבת אותם והם הגיוניים ושכליים, יש לקבלם כציווי אלו-ה-י עצמי מאת הבורא שלא נופל משום חוק או עדות. אף שהוא מובן גם בשכל. ולכן אין לדון בו בדיני אומות העולם. כי הם דנים בו מצד ההגיון השכלי. בעוד יהודי מקבל את ציווי הבורא למעלה משכלו ורק לומד בשכלו כי כך הוא מצווה. להבין ולהשיג את טעמי המצווה.
וזהו שאנו אומרים בהגדה “חכם מה הוא אומר : מה העדת והחוקים והמשפטים אשר ציוה השם אלוקינו אתכם”. ומה הוא שואל בעצם? – מדוע צריכים לחלק בין מצווה שכלית למצווה חוקתית? הרי הכל הוא ציווי הבורא”. ועונים לו – שאף שהוא צודק, וצריך לקבל את המשפטים מאת הבורא בלבד ולא לשנות מהם מאומה על ידי שכלנו – עדיין יש לנו להבין ולהתייגע בהם בשכלנו עד שישאר לנו טעמם (וזהו שעונים לו שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן – והיינו שאנו רוצים ומשאירים בסוף ליל הסדר רק את טעם קורבן הפסח – ובעוונותינו בזמן הגלות – רק את המצה. כי הטעם צריך להישאר בסוף בפה, ובעניינינו בשכל – היינו הטעם השכלי).
ולכן דווקא את המשפטים צריכים לשים בפנימיותו של היהודי בצורה הנכונה. כי יהודי צריך להפנים בנפשו שגם כשהוא מבין את הדברים היטב והתייגע בהם עד שנעשים ממש שלו. עדיין הוא מקיים את המצווה בשל שהיא רצון הבורא. ואחר כך מתוך כוונות והבנות פרטיות ברצון הזה (וגם הם למעשה כוונות ברצון הבורא). ולא להיפך (היינו שהוא מבין שזה טוב ומסתדר עם רצונותיו ושכלו, ולכן הוא מוכן לעשות…). והמטרה בזה שהקבלת עול שלו תגיע עד לדרגות השכל והתענוג. ולא רק מתוך חוסר הבנה. ואדרבא הכוונה בזה שיגיע לתענוג והשגה בקבלת העול והביטול לבורא.
ובתרגום לימינו אנו : ישנם אנשים שכבר הבינו הכל, והם מסתדרים כביכול בלי עזרת הבורא (אפילו נוסעים כבר “בלי ידיים”) . ועלולים חלילה לשים את המשפטים לפני דייני הגויים (היצר הרע שבקרבנו) שיפסקו להם, בטענם שזה הרי בא מתוך שכל והשגה. עד שלחלוחית האמונה עלולה להיעלם מהם ח”ו. ולא מסוגלים לקבל, להבין או להתחבר לדבר שהוא מעבר לתפיסת שכלם ועולמם. וזו קרירות נוראה להתעלם מהניסים המופלאים שניבטים אלינו מכל פינה ובכל עת. מאידך ישנם יהודים מאמינים. כל כך מאמינים (כביכול) עד כי אין להם קשר לעולם הזה כלל. הם עסוקים בלימודם, ובמצוותם. והכל בעזרת השם כמובן. (עד כאן הכל נכון) אלא ששוכחים שישנה עבודה וחובה לבבית לתקן עולם במלכות ש-ד-י . ואין לסמוך על הנס. ועל כן אין הוא משתתף כל כך בצער הזולת. ובהתייגעות על תיקון העולם והחברה.
והאמת הנפלאה נמצאת דווקא בחיבור שני ההפכים הללו. בעבודת הבורא – הן מתוך אמונה פשוטה והן בשכל אמיתי וישר, שכל שמגיע דווקא מתוך ציווי הבורא ולא מתוך שוחד שכלי אנושי. וכדי לפעול זאת יש לדאוג שגם השכל שלנו יושפע מהנשמה הטהורה (לפניהם – פנימיותם) ולא ממקום אחר חלילה.
בברכת שבת שלום וחודש טוב מרבין בשמחה. ורפואה איתנה ושלימה.
