“וידבר ה’ אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי”
ה’ מצווה את משה רבנו, לאסוף תרומה מעם ישראל לצורך הקמת המשכן.
נשאלת השאלה הידועה, הרי כל הכסף והזהב שייך להשם כפי שכתוב: “לי הכסף ולי הזהב נאום ה'”, ואם כן, מה צורך יש לה’ בתרומה זאת.
אלא שהשם יתברך מחפש במצווה זאת הרצון הטוב ונדיבות ליבו של האדם, יותר מעצם התרומה, ואילו זה שנותן ללא נדיבות לב, לא רק שלא נותן ללא רצון טוב אלא אף מה שנותן לו לא שייך לו.
והראייה שהשם מחפש את הרצון הטוב ונדיבות ליבו של האדם יותר מעצם התרומה ואילו זה שלא נותן ללא נדיבות לב, לא רק שלא נותן ללא רצון טוב, אלא אף מה שנותן לא שייך לו. והראייה שהשם מחפש את הרצון יותר מאשר את הכסף עצמו היא הגמרא בבא בתרא שם כתוב: “ואמר רב יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי”א ברכות”.
יוצא לנו מכאן דבר חשוב, שאדם שמפייס את העני בדברים, יקבל שכר יותר מזה שנתן צדקה לעני שלא בלב שלם.
הנתינה צריכה להיות לכבוד ה’, ולא לכבוד עצמו, או כדי להרשים איזה מישהו שנמצא לידו, ולכן מעלת הנתינה בסתר, גדולה עד מאוד, כי בעצם נתינה זו מעידה על האדם שהוא לא מחפש לעשות שום רושם, והיא נקייה מכל מיני אינטרסים פנימיים.
מעלת הצדקה היא כה גדולה, ורבי נתן אומר שאם האדם היה יודע באמת את מעלתה של מצווה זאת, היה מפזר את כל ממנו לשם כך.
הגמרא במסכת שבת ממחישה מעלה זו, שם היא מספרת על הבת של רבי עקיבא שאמרו לה החוזים בכוכבים שביום חתונתה יכיש אותה נחש והיא תמות.
בליל חופתה הסירה את סיכת בליל חופתה היתה לה סיכת נוי שהיתה בראשה ולפני שהלכה לישון הסירה אותה ונעצה אותה בקיר.
בבוקר ראתה נחש מת ליד מיטתה. מסתבר שהסיכה ניקרה את הנחש והוא מת.
כאשר ראה זאת רבי עקיבא שאל אותה” מה מצווה שיש בך שהצילה אותך מן הנחש?
אמרה לו אתמול בערב החופה עמד עני בפתח וביקש אוכל ואני נתתי לו את חלקי.
אמר לה רבי עקיבא: זו המצווה שהצילה אותך. צדקה תציל ממות.
וכן רואים היטב, לפי גודל המלחמה הפנימית של האדם לפני נתינת הצדקה, כך מעלתה הגדולה של מצווה זו, כי שככל שקשה בקיום המצווה, כך שכרה הוא עד אין קץ, יש לזכור, שהעיקר הרצון לעשות טוב, ולכן גם אם אין, לפחות יש לומר, איזו מילה טובה, או עידוד, שיכול להחיות את האדם, הרבה יותר מצדקה. לכאורה נראה שכאשר אדם נותן צדקה נחסר ממנו הממון, יש לומר שאין הדבר כך, אדרבה, כדי שישפיעו עליו ממרום, יש לו לחסר ממונו, אך אין זה באמת חסרון, אלא זהו רק, חידוש השפע.
והרב נחמן אומר: “מסירת נפש יש לכל אדם מישראל, בכל יום ובכל שעה, כגון שנותן ממונו לצדקה, והממון הוא הנפש. כי אליו הוא נושא את נפשו, שמוסר את נפשו ביגיעות קודם שמרוויח הממון, ואחר כך נוטל הממון ונותן בשביל השם יתברך, נמצא מוסר נפשו”,
נמצא שאדם שנותן את ממונו, הוא כאילו נותן מעצמו, כי הממון הוא חלק בלתי מנפש האדם, ומכאן נבין את גודל המניעות שמתעוררים בטרם עלינו למסור את ממונו, ומכאן נבין את גודל המעלה, כי כפי המניעה על הדבר, כך היא מעלת הדבר אבל כאלו המניעות בטלות למי שליבו לשם יתברך.
