נכון, מקובל לומר שחנה היתה עקרה ושהיא נפקדה בראש השנה, אבל עדיין לא ברור למה צריך לקרוא את סיפור לידת שמואל בראש השנה. לא מספיק הנימוק הטכני שזה אירוע שקרה בראש השנה, חייב להיות קשר מהותי יותר. הפרק שעוסק בתפילת חנה מתחיל בעובדה שאלקנה עלה מידי שנה למשכן בשילה, ואז נכתב ששם שני בני עלי חופני ופנחס כהנים לה’. מדוע זה נכתב שם?
על חופני ופנחס ויחסם המחפיר למשכן, על ביזוי הקרבנות שהם עשו ועוד ועוד – על כל זה מסופר בפרק הבא. אז למה לספר שאלקנה עולה לשילה ושם שני בני עלי? בהפטרה אנו קוראים “ויהי היום ויזבח אלקנה… ותבכה ולא תאכל… ותתפלל על ה’…” – הביטוי ‘ויהי היום’ רומז ליום גדול במיוחד – ראש השנה. זהו הרמז שמצאו חז”ל לכך שחנה נפקדה בראש השנה. אבל אם נשים לב לתפילתה – הרי שהיא מבקשת דבר תמוה. היא רוצה ילד, וזה טבעי לגמרי, אבל היא מוסיפה הבטחה שהיא תקדיש אותו לה’. כל אחד מבין שאשה עקרה רוצה ילד שיהיה לידה, שהיא תגדל אותו כל חייה – וכאן היא מראש מוותרת על הבן – מדוע? ההסבר הוא, שחנה, באה להתפלל ולבקש בן. אבל כשהיא רואה את חופני ופנחס הכהנים – את השחיתות שלהם, את הביזוי של המשכן שגרם לכך שרוב העם הפסיק לעלות למשכן בשילה – היא מזדעזעת ומחליטה שהצורך האישי שלה הרבה פחות חשוב – היא רוצה לפעול למען כבוד השכינה, למען כבוד המשכן. היא אומרת – הצרכים האישיים שלי, המאוויים הפרטיים שלי – אינם חשובים באמת.
מה שאני רוצה זה את כבוד ה’, זה הרבה יותר חשוב. בגדלות רוחה מקריבה חנה את החלום של גידול ילד ככל הילדים והיא מקדישה את הבן שיוולד לה כדי שיתקן את מצבו הרוחני של העם. חנה זוכה, ואכן נולד לה בן שיחזיר את עם ישראל כולו בתשובה ויתקן את המצב הקשה בו הוא היה שרוי. כך גם אנו, כשאנו עומדים בפני הבורא ביום הדין – ואנו, לכאורה אמורים להתפלל על המשפט שלנו ולבקש סליחה ורחמים. במקום זאת אנו מדגישים בתפילות רק את כבוד ה’, החיים הפרטיים שלנו, הם הרבה פחות חשובים מאשר גילוי מלכות ה’ בעולם. אנו עומדים ואומרים “אלקינו ואלקי אבותינו – מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו… ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. הזכות הגדולה, שלמדנו מחנה, היא שאם מבקשים באמת את כבוד ה’ – זוכים גם למשפט טוב וכמו שחנה נפקדה וילדה עוד חמישה ילדים – כך גם אנו נבקש את כבוד ה’ ונזכה להתברך בשנה טובה ומתוקה.
