ונראה כי שני עניינים אלו תלויים זה בזה. ונתחיל עם העניין הראשון – יום הדין:
יהודי מגיע לראש השנה, כולו אפוף פחד ואימה יום הדין! כל המאורעות שיהיו מנת חלקו במהלך כל השנה נכתבים היום!
צריך הרבה רחמי שמים! הוא עומד בתפילה ואומר: ריבונו של עולם, זכרני לחיים. אנא אל תיקח לי את החיים! זכרני לבריאות. אנא אל תיקח לי את הבריאות! זכרני לפרנסה. אל תקח ממני את הפרנסה. אל תיקח ממני את הנחת מהילדים!”…
“ריבונו של עולם! אנא, אל תיקח, אל תיקח”! ובאמת זו טעות גדולה. וכי החיים, הבריאות, הפרנסה הם שלך, שאתה מבקש מהשם יתברך שלא ייקח אותם ממך?
הרי לאדם אין כלום. החיים, הבריאות, הפרנסה – כולם אינם שלו.
“כדלים וכרשים דפקנו דלתיך” – וכי לאיש הדל יש משהו משלו? וכי לרש יש משהו משלו? והרי אנחנו דלים ורשים – אם כן את מה ייקחו? את מה שאין לנו? ממי ייקחו ? ממי שאין לו?
ההיפך הוא הנכון: בראש השנה לא “לוקחים” מאף אחד כלום, בראש השנה “נותנים”. החותך לחיים נותן לכל אחד חיים, נותן בריאות, פרנסה. בראש השנה נקבע מהי הקצבה הניתנת לכל אחד -מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה”.
ואם כך – הפחד גדול שבעתיים:
לקחת – יחסית זה יותר קשה, אבל לא לתת זה הרבה יותר פשוט. אם אתה זכאי – נותנים לך, ואם לא – פשוט לא נותנים לך.
כך צריכה להיות אפוא, תפלתו של יהודי: “ריבונו של עולם, זכרני לחיים. אנא, תן לי חיים, תן לי בריאות, זכרני לבריאות, זכרני לפרנסה.
והנה אבינו אב הרחמן, בורא עולם רוצה לתת לנו הכל. הוא רוצה לתת מלוא חופניים של חיים, בריאות פרנסה, נחת, ושמחה! אלא שכאן ניצבת השאלה: האם אתה יודע מה משמעותם של “חיים” שאותם אתה מבקש מהשם יתברך? האם אתה יודע לנצל את כל מה שהשם נותן לך? אם אינך יודע מה המשמעות האמיתית של חיים – למה יתנו לך אותם?
כאן משתלב העניין השני של ראש השנה – המלכת ה’. “אמר הקדוש ברוך הוא: אימרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם” – על כל אדם, שמלבד שהוא ממליך את הקדוש ברוך הוא על העולם כולו, שימליך אותו על עצמו – “כדי שתמליכוני עליכם”.
כשאני ממליך את הקדוש ברוך הוא, פירושו שאני הופך להיות עבד השם!
כאשר אני ממליך את הקדוש ברוך הוא עליי והופך את עצמי לעבד ה’: להיות עבד ה’ פרושו שאני מקדיש את כל חיי קודש לה’! שאני מוותר על כל תאוותיי ורצונותיי האישיים, חיי הופכים להיות “למענך אלוקים חיים”!
לאחר שהמלכת את הקדוש ברוך הוא עליך, ואתה יודע את משמעות החיים, אתה יודע שתכלית החיים היא “למענך אלוקים חיים” – כעת אתה יכול לבקש שיתנו לך ביום הדין, שייתן לך חיים. לאחר ה”מלכויות ” יכול אתה לבקש שיתנו לך ביום הדין חיים, בריאות וכל טוב, כי כבר אתה יודע לנצל באופן הראוי והנכון את אותם דברים עליהם אתה מבקש.
זהו הקשר בין שני ענייני ראש השנה: הדין וההמלכה – שניהם תלויים זה בזה.
מעתה נבין את דברי הרטב”ר שאומר שהשופר עושה שתי פעולות גם יחד, הוא גם “עושה דין”, וגם ממליך את הקדוש ברוך הוא”: כי בו ברגע שאנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא על ידי תקיעה בשופר – עולה זיכרוננו לפניו לטובה, והוא יתברך גוזר עלינו חיים טובים בדין, וזאת כאמור, מכיוון שהשכלנו להבין את משמעות החיים: להיות עבדי ה’.
