רפואת הרופא

“אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא” (כא ,יט )

“ורפא ירפא”- תנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (בבא קמא פ”ה ע”א) זאת אומרת, שאם אדם חולה או פצוע מגיע לרופא, הרופא לא צריך לומר שזה רצון ה’ שתהייה חולה או פצוע, אלא מותר לרופא לעזור לחולה ולרפואתו. למרות שהגמ’ בחולין ( ז : ) אומרת: ”אמר ר’ חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה שנאמר- ”מה’ מצעדי גבר כוננו” (תהילים לז). אם כן מה צריך להיות יחס היהודי המאמין להשגחה האלוקית בעניין המחלה. על פי השקפת עולם הדתית הרווחת, כל מה שמתרחש בעולם בכלל, וכל מה שקורה לאדם בפרט, הוא פרי רצון ה’. לפי יסוד זה, כל המאורעות הקשים שבהם מתייסר האדם מקורם אפוא ברצון ה’, ואין לראות בהם אלא עונשים מאתו, כגמול וככפרה לחטאים שהאדם ביצע. מחלה היא דוגמה טיפוסית של מאורע קשה שבו מתייסר האדם, ולכן רבים מהוגי היהדות רואים בה תוצאה של התערבות ישירה מאת ה’ לשם הענשת החולה. יש אמנם מקרים שמחלה באה כתוצאה של רשלנות מצד האדם, ועל מחלות כאלה יש דעה בתלמוד שאין לראות אותן כעונש על חטאי האדם (כתובות ל ע”א: “הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים”, וכן תוספות שם: “אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר”). אבל אין הדבר כך לגבי המחלות שאינן תוצאה של פשיעה כלשהי מצד האדם.
למעשה קיימות שלוש גישות עקרוניות המתמודדות עם הבעיה . גישה אחת גורסת שאסור לנקוט שום אמצעי רפואי כנגד המחלה, כי כן רצון ה’. לעמדה זו כמעט אין נציגים ביהדות המסורתית , אלא בקרב הקראים בלבד. לדעתם אסור להיזקק לרופאים, כפי שמשמע מהפסוק “כי אני ה’ רופאך” . ואת הפסוק “ורפא ירפא” מסבירים הקראים : פצעים ומכות באים מידי אדם , ולכן מותר לרפואתם, אבל מחלות באות מידי שמים , ולפיכך יש להניחן כמות שהן , עד שמן השמים ירחמו. “היה רק מנהיג גדול אחד מהיהדות המסורתית , שהתנגד בקיצוניות לשימוש בעזרה רפואית, היה זה רבי נחמן מברסלב”, ויתכן כי “מרירותו של רבי נחמן, שנאתו העוקצנית לרופאים נבעה, אולי, מניסיונותיו האישיים הקשים, שנסתיימו במותו משחפת ב-1811”. כך רבי נחמן מברסלב אמנם כותב: “להזהיר מאוד לכל מי שרוצה לחוס על חייו ועל חיי זרעו ובני ביתו שיתרחק עצמו מאד מאד בתכלית הריחוק מלעסוק ח”ו ברפואות ודאקטורים, ואפילו מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ואפילו אם החולאת חזק ח”ו ר”ל, אף על פי כן ישליך על ה’ יהבו וישען באלקיו לבד ואל יעסוק ברפואות ודקטארים כלל” (שיחות הר”ן, סימן נ).
גישה שנייה סוברת שאמנם פנייה לרופאים היא בעיקרון פסולה מבחינה דתית, אלא הרופא רשאי לטפל בחולים שפונים אליו, על אף האיסור הכרוך בעצם פנייה זו, בגלל המצב העגום שאליו נקלע עם ישראל היום כך שאין מנוס אלא להתרפאות בדרך הטבע. כך השקפתו של הרמב”ן – שהיה רופא במקצועו – המבוססת על ההנחה כי כל מחלה היא עונש וכפרה על חטא. לדעת הרמב”ן, בעיקרון, ישנו איסור לפנות לרופאים, אלא על החולה לתקן את מעשיו ועל ידי כך לחזור לבריאות תקינה. אולם האנשים הפסיקו להאמין בכוח התשובה והתחילו לחפש מרפא בדרך הטבע, עד כדי כך שהקב”ה החזיר אותם “למקרי הטבעים”. מאז, אין מנוס אלא להתרפא בדרך הטבע, אבל יש להיות ער לעובדה שדרך זו היא בעצם פסולה.
גישה שלישית היא גישת הרמב”ם שסוברת שאין מניעה כלשהי להיזקק לכתחילה לרופא או לתרופות כאשר יחלה האדם. יש רשות – ואף חובה – לפנות לרופא, כשם שאין מי שיחלוק על כך שעל כל אחד לדאוג לצרכיו הפיסיים. יוצא מזה שהרופא לא רק שרשאי לרפא – דין זה לומדים כאמור מהפסוק “ורפא ירפא” – אלא הוא מקיים בזה מצווה, וזאת מדין “השבת אבדה”. וכן כותב הרמב”ם: “חייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב “וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו” (דברים כב ב), לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו (פירוש המשניות נדרים ד , ד) .