“רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא”מסופר על החפץ חיים שבאה בפניו אישה עם מחלה קשה ל”ע, אמר לה החפץ חיים: רק שבתו יתן ורפא ירפא – רק שַבָּתו ייתן – שמרי שבת ורפא ירפא ותזכי לרפואה.
“ולרבנן בתראי דאמרי: כל שחייב בְּשֶׁבֶת חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בְּשֶׁבֶת אינו חייב בריפוי, ריפוי דתנא ביה קרא למה לי? מיבעי ליה לכדתנא דבי ר’ ישמעאל; דתניא, דבי ר’ ישמעאל אומר: ורפא ירפא (שמות כא יט) – מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות”. (בבא קמא פה.)
ברור לגמרא שמי שחבל בחברו וגרם לו שֶבֶת (ביטול מלאכה, הפסד הכנסה), גם אם לא גרם לו נזק פיסי והוא מתהלך על משענתו , חייב לשלם דמי ריפוי בנוסף לדמי ביטול מלאכה. שהרי התורה קושרת את שניהם בבירור, כדברי הפסוק: “אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא”. אבל מספיק היה לכתוב: “רק שבתו יתן ורפֹּא”. מדוע חוזרת התורה ושונה בלשון כפולה: “וְרַפֹּא יְרַפֵּא”? אלא, ללמדנו דבר אחר: שככלל נתנה רשות לרופא לרפא. לעסוק ברפואה, להתערב כביכול בהנהגת הקב”ה וטבע העולם.
נשאלת השאלה: מה דינו של רופא שתוך כדי טיפול רפואי גרם נזק לחולה? מצד אחד, ראוי להחמיר באחריות המוטלת עליו כדי להרתיע אותו מלהתרשל בתפקידו, אך מצד שני, החמרה יתרה עלולה להרתיע אנשים מוכשרים מלעסוק במקצוע רווי סיכונים זה.
“רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק: בשוגג – פטור; במזיד – חייב. [הוא פטור בשוגג] מפני תיקון העולם”. (תוספתא גיטין ג, ח-ט)
מאחר שהפטור מאחריות במקרה של טעות מבוסס על תקנת חכמים, מובן מדוע רופא הרוצה לצאת ידי שמים חייב לפצות את מי שניזוק על ידו. וכך פסק להלכה רבי יוסף קארו בשולחן ערוך: (יורה דעה, סימן שלו, סעיף א)
“נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו. שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות בית דין, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים”.
המשפט הישראלי נלחם בתופעת הרשלנות הרפואית בשלושה תחומים: א) במשפט הפרטי, באמצעות הכרה בתביעות אזרחיות של ניזוק כנגד רופא שהתרשל, בפקודת הנזיקין. ב) במשפט הפלילי, באמצעות הגשת כתב אישום נגד רופא שגרם ברשלנותו למותו של מטופל. ג) ובתחום המשמעתי, בטיפול בעברות משמעת של רופאים.
במישור המשפט הפרטי, שהוא מושא דיוננו, בתביעה על פי עוולת הרשלנות, התובע חייב להוכיח שהרופא הנתבע לא התנהג כמו שצריך להתנהג “רופא סביר”, מפסיקות בית המשפט העליון עולה, שהרופא הסביר אינו רק “הרופא הממוצע”, וגם אינו “הרופא האידיאלי” שאינו טועה לעולם, אלא הוא רופא המבסס את החלטותיו על ידע קודם ומחקרים מעודכנים ופועל לפי השיטות המקובלות והמעודכנות.
היקפה של עוולת הרשלנות הרפואית במשפט הישראלי רחבה מאוד. הרופא נחשב רשלן גם על מחדל, כגון: לא שלח את החולה לבדיקה נחוצה; לא התייחס לחוות דעתו של רופא אחר; סמך על חוות דעתו של רופא אחר ולא בדק אחריו וכיוצא בזה. זאת ועוד, רופא שטיפל בחולה כראוי אך בלא הסכמת החולה או שלא הסביר לחולה את מהות הטיפול ותוצאותיו, הוא בגדר רופא רשלן. איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.
