שביעי של פסח - דבר הרב
ללכת הכי קיצוני באמצע…..
בשביעי של פסח נבקע ים סוף. הנס הגדול והאדיר הזה היה הסיום והחותם של יציאת מצריים. ודווקא על ידו הושלמה יציאת מצריים לגמרי. שכן רק אז נפטרו באמת מהמצריים שרדפו את בני ישראל.
בפרשת בשלח בסיפור קריעת הים – כתוב פעמיים “והמים להם חומה מימינם ומשמאלם”. ומשמע שיש בידיעה זו מסר חזק ומיוחד.
מוסבר במדרש שהזכות של בני ישראל לעבור בתוך הים ביבשה – הייתה בזכות התורה שניתנה מימין (“מימינו אש דת למו”) ובזכות התפילין שמניחים ביד שמאל, או בזכות התפילה שבאה מצד הגבורה שמרמזת על הגבורה שמשמאל (שעת צלותא שעת קרבא). ויש כאן סוד מאוד גדול, והיינו שאין מספיק שיהיה לאדם רק את אחת מהזכויות הללו (שכל אחת מהם גדולה הרי מאוד מצד עצמה) שהרי ייתכן שאדם שעושה חסד גדול או גבורה גדולה – עושה זאת דווקא מצד טבעו ורגילותו. שהרי כל אדם בטבעו נמשך יותר לצד החסד או לצד הגבורה.
דווקא שהאדם מסוגל להתגבר על טבעו ולחבר שני הפכים – חסד וגבורה יחדיו – או אז נבקעים עבורו כל המימות שבעולם.
כלומר שצריכים להיזהר מאוד מקיצוניות של צד אחד, ומהנטייה החזקה ללכת לכיוון מסויים וטבעי, אלא יש לו לאדם להשתדל בצורה החזקה ביותר למצוא את דרך האמצע. ולא אמצע כזו של פשרה ושל וויתור. אלא אמצע כזה של נשיאת הפכים והיכולת לקבל את שני הדעות, הרצונות, התפיסות, יחדיו. כי על הקב”ה נאמר – “אל דעות” היינו שמבטא שתי דעות בבת אחת. (וכמאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו – ששמעו בו זמנית זכור את יום השבת ושמור את יום השבת). ויהודי צריך הרי להידמות לבוראו בכל כוחו, ובמה מתבטא הדבר, שמחזיק בשתי הקצוות יחדיו.
אלא שדבר מופלא שכזה להחזיק בשתי דעות מנוגדים וקוטביים יכול להיות רק בכוחו של הבורא הכל יכול – וכמאמר “עושה שלום במרומיו” שהשם עושה שלום בין מיכאל – שר של מים, וגבריאל – שר של אש, כי לפניו הם מתבטלים – והיינו בכל גדול יותר משניהם ניתן לחברם יחדיו.
כך יהודי שהולך בכח התורה והמצוות שהשם ציווה- יכול להחזיק בשני קצוות הופכיים, על ידי ששומר לעשות את רצון השם גם אם הדבר מנוגד לטבעו ולרצונו העכשווי, ואדרבא בזה שמסוגל ללכת נגד טבעו ורצונו ולקיים את דבר השם – זו הלכה. מסוגל לבקוע את חומות הרגילות והטבע שלו, וממילא נבקעים עבורו ביחס ישר כל חומות הטבע והרגילות של העולם.
וכשיהודי נוהג באופן הזה אז כשקשה לו (וכמאמר – קשה זיווגם כקריעת ים סוף) – יעשה קריעת ים סוף, היינו שיבחן בנפשו – מה רצון השם האמיתי ויעשהו מבלי לזוז ממנו ימין או שמאל. ואף שאין דבר יותר קיצוני מנשיאת שני הפכים, הרי גם אין לך יותר מאוזן מנשיאת שתי הפכים.
ועל פי הידוע שליל הסדר שייך יותר לגאולת מצריים – ושביעי של פסח שייך יותר לגאולה העתידה והקרובה, יש לנו להתאמץ בדורנו יותר מתמיד בנשיאת הפכים זו. ובפרט בשכונתנו היקרה ובקהילתנו היקרה, שהיכולת להאיר את עצמנו, משפחתנו, והסובבים אותנו , ועד את השכונה כולה- מביאה גאולה לעולם. ותיכף כבר נבקע הים וזוכים לשיר את השירה העתידה. בגאולה הקרובה. בקרוב ממש.
