פרשת שמות - דבר הרב
ואלה (רק) שמות בני ישראל…
מאחר ומיניינם של בני ישראל היורדים מצריימה, והידיעה על ירידתם כבר נשנתה בפרשת ויגש – שואלים המפרשים מדוע חוזרת ושונה התורה את שמותם בספר שמות?
חייבים לומר אפוא, שישנה משמעות מיוחדת בסיפור שמותם ומינויים של בני ישראל פעם נוספת.
וצריכים להבין כמובן את טעם התוקף והכפילות שבסיפור שמותם..
בתורת החסידות מוסבר ששמו של האדם אינו האדם עצמו. שכן האדם עצמו הוא מהותו הפנימי בעוד שמו מרמז על הארה מנשמתו בלבד, אותו חלק שיכול להתלבש בגוף לפי רמת זיכוך חומריותו. ולכן מובן שאף ששמו של האדם מעיד על פנימיותו ומשקף אותה ואף “טוב שם משמן טוב…” עדיין אין ערוך בין שמו של אדם (הנדרש לזולתו ולא עבור עצמו) לבין מהותו הפנימית והנשמתית של האדם.
וזהו הסוד בסיפור ירידת שמם של בני ישראל למצריים המרומז במילים “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה”. לומר שמה שירד מצרים הוא רק שמם של בני ישראל ולא חלילה מהותם ונשמתם. (וגם אז אומרים חז”ל שלא שינו את שמם), כלומר שגם השיעבוד והגלות שהיו במצריים נגעו רק בחלק החיצוני של היהודי ולא בנשמתו ופנימיותו ח”ו. כי נשמתו של יהודי לעולם לא יורדת למצריים. כי אין לגלות תפיסה במהות היהודי ובנשמתו שאחוזה ודבוקה בקב”ה בכל עת.
ועל פי הידוע שמצריים הוא מלשון “מיצרים וגבולים”, וברובד הפנימי יותר מצריים אלו קיימים בכל דור ובכל זמן (עד לגאולה האמיתית והשלימה), נמצא שבשום זמן מן הזמנים לא ניתן לשלוט בנשמתו של יהודי, אלא אך ורק בגופו ובשכלו חלילה, וגם אז עבודתנו היא להאיר את חשכת הגלות (היכן שרק קיימת) באור התורה והמצוות ובגמילות חסדים, על ידי שגם א שמנו ומלבושינו (המרמזים על לבושי הנפש) איננו משנים חלילה בשום צורה.
וכשיהודי מחזיק בהבנה והכרה זו- שנשמתו עיקר, וגופו ושמו טפלים לה, יש בו את הכוחות בגילוי לעמוד כנגד כל מונע ומעכב, כי אין המניעות והעיכובים יכולים לעמוד אל מול הנשמה הטהורה, וכל נסיונם וחשקם הוא רק להסתיר את אור הנשמה או הנפש האלוקית. ומנגד אצלנו , כל מגמתינו וחשקנו הוא להסיר את החושך והמכסה, כדי שיבקע כשחר אור הנשמה. כי ממילא יודע הוא בבכל מקרה כי אנו מנצחים את חשכת הגלות, וכל נסיוננו ותוקפנו הוא דווקא שגם החלק החיצוני (שמנו) לא ישתנה למרות כל השינויים והטרדות הגלותיים הנמצאים החוץ.
