ויחי – דבר הרב

מלך אמיתי!

בפרשתנו אנו מוצאים את ברכות יעקב אבינו לבניו. ושם הוא משבח את יהודה ואומר “גור אריה יהודה מטרף בני עלית”. ויש בזה שתי עניינים. (וכפירוש רש”י על הפסוק)
א) שיהודה העלה את יוסף מלהיות נטרף. שהרי נתן עצה למוכרו ובכך לא נהרג.
ב) שהודה על מעשה תמר, והצילה בכך – ועל אף הדבר גרם לו בושה.

לעומת יהודה – את ראובן – יעקב אבינו דווקא מוכיח… ואם נתבונן נראה שהדבר מוזר. כי דווקא ראובן הוא זה שרצה שלא ימכרו את יוסף בכלל. ולא ייעץ אפילו למכרו. (שמזה הייתה ירידה לגלות).
וגם מה שהזכיר יעקב אבינו ע”ה את בלבול ייצועי אביו זו לא הייתה עבירה ממש אלא שתבע את עלבונה של אמו. (שכנסתלקה רחל אמנו העביר את מטתו לאהל בלהה ולא לשל רחל) וגם אחר כך היה עסוק 9 שנים בתשובה!. שהרי מפורש שמדוע לא ראה את מכירת יוסף? שהיה עסוק בשקו ובתעניתו כתשובה על “חטאו”. בעוד שיהודה (שאכן הודה בחטאו) היה מחוייב לעשות כן (אחרת היה מביא חלילה לשפיכות דמיה של תמר)
ואם כן תמוה.. מדוע את ראובן מוכיחים ואת יהודה משבחים?

הרבי מליובאוויטש מסביר באחת משיחותיו, כי יש פה מוסר השכל גדול וחשוב לכל הדורות.
ראובן היה ראוי להיות מלך, כהן, ובכור. הבכורה נשארה אצלו, ונשללו ממנו המלוכה (שעברה ליהודה) והכהונה (שעברה ללוי). ההבדל בין הבכורה מצד אחד לכהונה ולמלוכה מצד שני – שהמלוכה דורשת לנהל להתמסר ולדאוג לענייני העם, וכן הכהונה (מלשון שירות) באה לשרת את העם לברכם וללמדם תורה.
לעומתם הבכורה – עניינה שלימות. ראובן עסק בשלמותו, הוא ניסה להציל את יוסף, ומצדו הוא לא פעל נזק, וכך גם בחטאו (שאינו חטא כפשוטו) שב שנים בתשובה ומתעלה בדרגותיו האישיות עד מאד. ובינו לבין קונו הינו נקי ופרוש. אך לגבי הזולת – יוסף, אמנם שומר שלא יהרגוהו, אך בינתיים הוא מושלך לבור מלא בנחשים ועקרבים, וממילא אינו מצילו משם (שהרי בסוף נמכר ללא ידיעתו). ואם היה עוסק בהצלת יוסף, הדבר היה אמנם מוריד מעבודתו הפרטית אך הייתה מביאה רווח והצלה לדורות. (מצד העניין והרעיון שבכיוון הרצוי לילך בו, כי וודאי שבהשגחה מכוונת ירדו אבותינו למצרים כנאמר כבר לאברהם אבינו).

לעומת זאת יהודה אמנם עשה טעות חמורה יותר עם יוסף שהרי אמר למכרו. (וההצלה הראשונית שעשה לא הייתה שלימה), וגם תשובתו לא הייתה כה דקדקנית לכאורה כשל ראובן. אך בסופו של יום, הוא זה שהציל את יוסף בפועל מהבור ואת תמר משריפה. והוא זה שבפועל “ערב את הנער”, ועבודתו עם הזולת הייתה במסירות גדולה. ולכן נתגלה שהמלוכה שהיא ההשפעה על הזולת ראוייה לו יותר, ולכן נלקחה מראובן וניתנה ליהודה.

וזהו עניינה של המלכות, בכל מקום ומקום. שכן בין אם מדובר במלך על עצמו, ובין אם מדובר על מלך בביתו, או מלך במדינתו. עיקרו של המלך הוא לשים לב אל הזולת. וללבוש מלכות כזו שמועילה לזולת, על אף שהדבר מתנגש פעמים רבות עם ענייניו ורצונותיו האישיים, המלך עדיין יעשה הכל, ובכל כחו, כדי לפעול עבור הזולת.
ולכן מלך ראשי תיבות: “מח, לב, כבד”. שכשהדברים יוצאים מן הלב ובאים קודם מתוך המח, אז הסדר הוא סדר של מלוכה. של מח השליט על הלב. ולא להיפך. וממילא הרצונות האישיים שנמצאות בלב (אפילו בלב טהור ותמים) זזים הצידה בשביל יהודי שצריך לשים את הלב דווקא אליו.

כי אחד שאכפת לו , ועל פי תורה… זהו מלך אמיתי!