“והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך” (כח , יד ) “ימה וקדמה… ” – אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, דכתיב “אז תתענג על ה’ והאכלתיך נחלת יעקב אביך”, כיעקב דכתיב ביה “ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה” ( שבת קי”ח:) .
מאמר אחד החיובים שעלינו לקיים בשבת הוא מצות “עונג שבת”. מצוה זו כוללת חיוב לאכול, לשתות ולשמוח בשבת. לדעת היהדות, אין לשנוא או לדכא את הגוף והחומר. הם נבראו על ידי הקב”ה כדי להוות מכשירי עזר לטיפוח הרוח, ובהתאם לכך יש להשתמש בהם.
פסגת שלמות האדם והעולם היא כאשר החומר נרתם לעגלת הרוח. עיקרון גדול זה מיושם הלכה למעשה בשבת, על ידי השילוב המוצלח שבין “זכור” ו”שמור”. האדם אוכל, שותה, ישן ושמח, ומתוך כך הוא מגיע לעיסוק מוגבר בתחום הרוח.
ההימנעות מכל יצירה בתחום החומר, הרגיעה והשפע המוענקים לגוף, מפנים את כל המשאבים לעבר הנשמה המגיעה בשבת לעילוי גדול.
לפי דעות אחדות בראשונים (בהם הרשב”א והריב”ש), מקור מצוות עונג שבת הוא מן התורה: ” וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש” ( ויקרא, כ”ג, ג’) היות שהביטוי “מקרא קודש” נדרש על ידי חז”ל כמרמז לכך שיש לקדש את השבת, לכבדה ולענגה. לדעת רבי אליעזר ממיץ, תוקפה של מצוות עונג שבת הוא מדאורייתא, אף על פי שאינה נזכרת בתורה בפירוש, והיא בגדר הלכה למשה מסיני עד שנכתבה בפירוש בידי ישעיהו (ספר יראים סי’ תיב) . על פי רוב הדעות המקור למצוות עונג שבת הוא בנביאים , שם נאמר: “אם שתשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה’ מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר” (ישעיה נ”ח, יג) . פסוקים אלו מתפרשים בתלמוד על חובת האדם לאכול מאכלים מובחרים בשבת.
כתב הרמב”ם מכיוון שמצווה זו לא נזכרה במפורש בתורה, אלא בדברי הנביא ישעיה, מצווה זו מדברי סופרים, כלומר מתקנת רבותינו שתקנו כן. ומכל מקום חובה על כל אדם להיזהר הרבה במצווה זו ששכרה מפורש בפסוקים, כמו שאמר הנביא: “אז תתענג על ה’ והרכבתיך על במותי נחלת יעקב אביך , כי פי ה’ דבר”.
ומכאן למד רבי יוחנן בשם רבי יוסי בגמרא (שבת קי”ז ע”א) “כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים.
ועוד הפליגו חכמים בשכרו של מי שזוכה לענג את השבת ואמרו “כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו”. עוד אמרו, שעל ידי עונג שבת זוכים לעשירות, כפי שזכה יוסף מוקיר שבת , שמצא אבן טובה בתוך דג שקנה לסעודת שבת.
עוד אמרו: “כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות”.
ועוד אמרו: “כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות: מחבלו של משיח, ומדינה של גהינום וממלחמת גוג ומגוג”.
הרב אליעזר מלמד שואל מדוע הפליגו כל כך חכמים בשכרו של מי שמענג את השבת , עד שנראה שרק יחידי סגולה זוכים לענג את השבת? הרי כל יהודי מקיים שלוש סעודות בשבת ומענג בכך את השבת! והוא משיב , שעונג שבת אמיתי כולל בתוכו עונג רוחני וגשמי כאחד. ובאמת שום עונג גשמי אינו משמח באמת בלי שיהיה בו תוכן ערכי-רוחני, ומאידך, שום עונג רוחני אינו שלם עד שיבוא לידי ביטוי מוחשי גם על ידי הגוף. הקושי הגדול שאיתו אנו מתמודדים בעולם הזה הוא הניגוד החמור שבין הנשמה לגוף, ועניינה המיוחד של שבת הוא לעשות שלום בין הנשמה לגוף.
מצוות השבת היא לעסוק בתורה מתוך נחת ועונג, ולקיים את הסעודות המשובחות מתוך כוונה של מצווה, וכל הזוכה לכך, זוכה לטעום בעולם הזה מעין עולם הבא. וזהו שאמר הקב”ה למשה: “מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם” (ביצה ט”ז ע”א) . שעל ידי שבת קודש יכולים ישראל להשלים עצמם באיחוד של הנשמה והגוף לשם שמים. ומתוך כך מובן מה שאמרו חכמים שכל מי שזוכה לענג את השבת באמת זוכה להינצל מהקשיים שבעולם. כי הקשיים נובעים מהניגוד שבין הנשמה לגוף. והמענג את השבת גם זוכה לברכות גדולות – הברכות הנובעות מחיבור הנשמה לגוף.
אלא שלשם כך צריך לקבל את השבת מתוך תשובה, ולהתגדל באמונה, ולהרבות בלימוד תורה לפחות שש שעות בשבת, ומתוך כך לקיים את הסעודות בשמחה של מצווה.
אבל מי שמידותיו מקולקלות, או שאמונתו חלשה, אינו מצליח לענג את השבת כראוי. הנה למשל, הנוטה לרגזנות ועצבנות מוצא תמיד סיבות לכעוס, וכשהוא כועס כבר לא יוכל לענג את השבת בסעודות, ולא יוכל ללמוד תורה בנחת, וכך הוא הורס לעצמו את כל שבתותיו.
וישנם בעלי קנאה, שכמה שייתן להם ה’ יתברך ממון ומאכלים טובים – כל זמן שלחבריהם יש יותר, אינם יכולים לשמוח. הם לועסים את מאכלי השבת ומחשבתם טרודה במה שיש לחבריהם, ובוודאי אינם יכולים לפנות את ליבם ללימוד התורה. ומי שזוכה להבין את תוכנה המהותי של השבת , יכול לתקן את מידותיו הרעות. ולכן נועדה השבת , כדי שבכל שבוע נקדיש יום שבו נזכור את יסודות האמונה , שה’ ברא את העולם ומשגיח עליו, וכל מה שהוא עושה הכל לטובה, ולכן אין סיבה להתרגז ולקנא, אלא רק לשמוח ולהתענג בטוב ה’.
