ויאמר לרשע…” – אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חברו אע”פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, שאע”פ שלא הכהו נקרא רשע” (סנהדרין נ”ח:). מדברי ריש לקיש אנו רואים את יחסה השלילי של תורת ישראל כלפי כל גילוי של אלימות, אף אם מדובר בהרמת יד בלא להכות. וזאת לומד ריש לקיש מפרשתנו מפגישתו של משה לפני שנעשה מנהיג, עם שני אנשים עברים ניצים.
ונפסק בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן לד, סעיף ד) שאמנם המגביה ידו על חברו אינו לוקה, כיוון שלא עשה מעשה, אבל מאחר שנקרא “רשע” – הרי הוא פסול לעדות מדרבנן. (ההבדל בין פסולי עדות מן התורה לבין פסולי עדות מדרבנן הוא: פסולי עדות מן התורה נפסלים גם בלי הכרזה, ואילו פסולי עדות מדרבנן אינם נפסלים אלא לאחר שהכריזו עליהם) .
התורה אוסרת על בית הדין להלקות את מי שהורשע בדין יותר מן השיעור הקבוע בדין. מספר המלקות, שהוא אחת מדרכי הענישה המבוארות בתורה, קצוב בתורה כשלושים ותשע מלקות, והתורה אוסרת על בית הדין להוסיף אפילו מכה אחת יותר מהן:”ארבעים יכנו לא יוסיף,פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך” (דברים כה, ג) . מן המילים “לא יוסיף”, מדייק רש”י על-פי חז”ל: “מכאן אזהרה למכה את חברו”.
הרמב”ם פוסק את האיסור על אדם להכות את חברו (הלכות חובל פרק ה, הלכה א):”אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יוסיף להכותו. אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק”. בעקבות הרמב”ם, נפסקה הלכה זו בטור ובשולחן ערוך (חו”מ סימן תכ, סעיף א. כיוון שהמכה עובר על איסור לא תעשה שבתורה, הריהו פסול לעדות מן התורה (חו”מ סימן לד).
בנוסף לכך, כתב הרמ”א (חו”מ תכ, א) שיש חרם קדמונים שאין לצרף את המכה את חברו למניין עשרה.
עוד החמרה מיוחדת שאנו מוצאים ביחס למכה את חברו נכתבה בשו”ת חתם סופר (חו”מ קפב), שנשאל אודות אדם שהיה באבלות על אביו ועל אמו, וניגש לפני התיבה. ואולם, אדם זה “הכה באגרוף”, דהיינו שהיה נוהג באלימות כלפי אחרים. החתם סופר כותב שמעיקר הדין לא היו אמורים לענות אחריו אמן, והרי הוא פסול לעלות לתיבה כשליח ציבור. בפועל, החתם סופר כותב שההוראה למעשה תלויה בכוחו של הציבור לכוף אותו לחזור למוטב.
בלשון הרמב”ם מבואר שאין איסור אלא במכה את חברו “דרך נציון”. מכאן משמע שמי שמכה את חברו שלא בדרך של כעס וריב, אלא בדרך של תועלת ובכוונה טובה, אינו עובר על האיסור. וכן בשו”ת ‘דברי יציב’ (או”ח סימן קסט), אות ו) דייק את לשון הרמב”ם: “מה שכתב הרמב”ם דרך נציון, הדבר פשוט דכוונתו לאפוקי הרב הרודה בתלמידו”. וכך נפסק גם בשו”ת ‘אגרות משה’ (חו”מ א סימן ג): “ועיין ברמב”ם שכתב המכה דרך נציון, משמע דאם אינו דרך נציון לא הוי בכלל הלאו כלל, שלכן אין להחשיב זה שמכין לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה וכן אב את בנו לחנכו הותר מכללו, שהרי אינם דרך נציון”.
למרות שבאופנים אלו אין איסור של הכאה, כתבו בעלי המוסר וכן מחנכים רבים כי עלינו לחשוב פעמיים (לפחות!) טרם ניטול בידינו את ההיתר להכות את הזולת. גם כשאין איסור, דרך ההכאה היא בהחלט מוצא אחרון, ומתלווה במקרים רבים במידות שליליות. אם ניתן להפיק את המטרה החינוכית בדרכים אחרות, יש להעדיפן. גם כאשר מפעילים כוח פיזי, עליו לשקף את אהבת האב לבנו (למשל), ולא ח”ו לשקף כעס ושאר מידות שליליות.
