ואתחנן – הלילות מתארכים

הלילות מתארכים

אחד הדברים המופלאים שהיו בטו באב (שלכן מכונה גם בשם חג האהבה בפי כל) הוא שבנות ירושלים היו מכינות עצמן לקראת חתנן. הגמרא בסוף מסכת תענית מביאה את הברייתא (משנה חיצונית) הבאה שמתארת מה היו בנות ירושלים אומרות:

“….יפיפיות שבהן, מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי שאין אישה אלא ליופי , מיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אישה אלא לבנים, מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים”

והדברים קצת קשים… והאם דרכה של תורה להתעלם מכל עבודת מידותיו של האדם ולהסתכל דווקא על היופי עד ש”אין אשה אלא ליופי”? והאם דרכה של התורה הקדושה להסתכל בצורה כה מגושמת על בת ישראל ולכנות אותה בשם “מכוערות שבהן”? שהרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא חסכה הטהורה וכותבת “ומן הבהמה אשר איננה טהורה” ועל בת ישראל ידבר בכזו צורה?

אלא שחייבים לומר שבדיוק להיפך… התורה הרי מדברת על יופי אמיתי. ואין דבר יותר יפה ממידות מתוקנות. שככל שאדם מתבגר הוא לומד להעריך יותר יופי, וודאי מעריך הוא מידות מתוקנות עד מאוד. וכן זהו כלל לכל המחזיק בספרים הקדושים שהתורה מכנה בכמה וכמה מקומות את היופי כדבר פנימי עד ששקר החן והבל היופי (החיצוני) ולכן דווקא אשה יראת השם (יופי מידתי ופנימי) – היא תתהלל. וכן מובא שרהי מאיר הביא כמשל לאדם שמצא רימון ותוכו אכל וקליפתו זרק. והיינו שבכל משל תורני יש להביט אל פנימיותו ואל עומקו ואל לנו להביט חלילה על פשיטותו, שהרי כל שיר השירים קודש קדשים הוא. וכפשוטו הרי נראה כאהבת איש ואשה.

ואולי יש לבאר הדברים כך (ויש לדברים מקורות פנימיים רבים) : היפיפיות מסמלות על נשמות הצדיקים והצדיקות שפונות אל בורא העולם ואומרות, הרי “אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”, וכל מגמתי בעולם הזה הוא לתקן לך דירה נאה, ועל ידי שאדם מזכך את עולמו ועמל ויגע בתורה ומצוותיה – מזדכך ועושה נחת גדולה לבוראו. וממילא גם חתן מחפש אשה יראת שמיים שכזו.

המיוחסות הם כינוי לנשמות שבאו מבתים טובים – היינו עם חינוך אמיתי ליראת שמיים . נשמות שאומרות – “אולי איננו כה נעלות כמו הקודמות”, אך אנו יציבות וסביבתנו יציבה, ולכן הבנים והתולדות יהיו יציבים, חזקים מיוסדים ויראי שמיים כראוי, וללא נפילות. ולכן הנחת של הבורא מנשמות אלו הוא דווקא באמון שניתן בהן לאורך זמן. וממילא גם חתן מחפש כלה מיוחסת שכזו.

המכוערות הם כינוי לנשמות של חוזרי התשובה, שבאו ממקומות מכוערים, ולעיתים הכיעור הזה הוא דווקא המעיד על הדרך והמסע המייגע שעשו הנשמות להגיע אל בוראן – נשמות הללו מדגישות שדווקא הן וודאי עושות לשם שמיים, ולכן המקח יהיה גם הוא מקח של מי שחפץ לעבוד לשם שמיים, כי נשמות אלו לא יודעות לעבוד מתוך אינטרס, שהרי עזבו כל אינטרס ובאו אל הקודש, ובלבד שתעטרנו באהבה של זהב, כמעלת הזהב על הכסף, והמקח יהיה דווקא מתוך תשוקה עצומה וגדולה לבורא בלבד. וממילא חתן שעובד את בוראו מחפש כלה שכזו.

ונמצא שכל אחת מסוגי הנשמות יודעת את מקומה ומבינה את מעלתה היא. וממילא לא מחפשת חתן שלא מתאים למעלתה ולעבודתה. וכשאדם יודע את דרכו בקודש ועולה בה בדרך המתאימה דווקא לו, יכול להגיע למקומות שמיועדים דווקא לו. וממילא למצוא את החתן המתאים (שהחתן הוא גם מסמל על מעלה נעלית יותר – בשלב הבא של עבודת החיים). אלא שאין עלייה אמיתית אלא בקודש ולכן החל מטו באב הלילות מתארכים – ולומדי התורה לומדים יותר בלילה וזוכים לאהבה רבה וגדולה.