פרשת ויגש - דבר הרב
כי אנכי ערב את הנער.
אחד העניינים המרגשים ביותר המופיעים בפרשתנו היא התוודעות יוסף לאחיו.
יוסף שובר את חומותיו הנוקשים, ואת הסתרת זהותו, ומתרכך לאחר ימים מורטי עצבים שבהם התנכר לאחיו.
מעניין שהתפנית בסיפור מגיעה דווקא לאחר ההגשה של יהודה אליו. ודבריו אשר דיבר עמו. כך שוודאי שישנו קשר הדוק בין הדברים – שדווקא אז – כבר לא יכל להתאפק יוסף. אלא שתחילה צריכים להבין את עניינו של יהודה.
בהמשך הפרשה נכתב “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה”, ופירשו חכמינו (הובא ברש”י שם) : להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. וצריכים להבין מפני מה דווקא יהודה הוא זה שיוצא לתקן את בית ההוראה, הרי אנשי התורה המובהקים הם לוי (שממנו יצאו הכהנים) ויששכר (שנתברך בחכמת והתמדת התורה), ומדוע דווקא יהודה נשלח להורות ולהכין את הדרך התורנית של עם ישראל בירידתו מצרימה? דבר הדורש התמדה ודיוק גדול כדי שלא להיכשל בגלות.
והדבר יובן על פי מאמר יהודה ליוסף “כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים”, ופרש”י – ואם תאמר, למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי? הם כולם מבחוץ ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב’ עולמות. והיינו שיהודה הייתה בו המידה של מסירות הנפש, כדי לקדם את ענייני אביו ואחיו, וההתקשרות שלו בשליחותו אינה רק בגדר אפשר, אלא באופן שהוא קשור בדברי עשייתו בשני העולמות. כי מסירות נפש אין עניינה רק למסור את החיים, אלא עניינה האמיתית היא להיות מרוכז בכל מאודו, ובכל עולמותיו (ולא רק בעולם הזה), בדבר שבו הוא מקשר נפשו. וכמו שמבואר בתניא שאדם צריך בכל מעשיו למסור את רצונו להשם יתברך וזו נקראת מסירות נפש.
ועל כן שלחו יעקב להורות לפניו גשנה. כי אינו דומה אדם שעושה את פעולותיו וענייניו במסירות נפש, ובפרט את תכלית הרצון העליון, וכוונת הבריאה, שהיא לעשות להשם דירה פה בעולמות התחתונים – לאדם שעושה את ענייניו כבדרך אפשר, ובדרך ספק. כי המוסר את נפשו הוא מוסר את כל כוחות נפשו בעניין, וממילא אין ערוך לכוחות שמוכן להשקיע, שהרי הם נפשו ממש. ולכן על אף שייתכן שהכישרון התורני נתון יותר ללוי וליששכר, עדיין כדי להקים עולה של תורה ולהחזיק את בניין עם ישראל גם במצבים הקשים ביותר, ובזמן הגלות, זה יכול להיעשות דווקא על ידי מסירות נפש – היינו יהודה. ולכן המלכות דווקא ממנו.
ובזה יובן מדוע יוסף לא יכל עוד להתאפק, כי ברגע שנתגלו כוחות מסירות הנפש של יהודה, לא יכל יוסף (שהוא בחינת המשכה מלמעלה, מבחינת יסוד כמבואר בחסידות) שלא להשפיע ולגלות את תוכו אל מול פנימיות כזו עוצמתית כשל יהודה. כי כשמגיעים מתוך מקום כל כך פנימי של מסירות הנפש הבאה מביטול פנימי אמיתי. אין שום ברייה יכולה לעמוד בפניו. וכמאמר בטל רצונך לרצונו כדי שיבטל רצון אחרים לרצונך. ועל כן ברגע שיהודה מצהיר בתוקף “כי עבדך ערב את הנער” מייד הסיפור משתנה.
ומזה יש ללמוד הוראה בפועל – אל לנו לשבת בחיבוק ידיים, ואפילו לא בעשייה שהיא בדרך הספק והאפשר, אלא יש לצאת להאיר את העולם שמסביבנו, בדרך של “מסירות נפש” ובביטול. כי הרבה יהודים היום זקוקים שנילחם על נפשם כדוגמת “כי עבדך ערב את הנער” ושלא נוותר על אהבתנו אותם ואת נפשם. ואז ממילא יתגלה האור הגנוז ששייך ליוסף (כמבואר בזהר שהוא בחינת הגנן של גן עדן)., ויתחבר בבחינת תוקפו של יהודה. ויתחברו אחד באחד, ונזכה כולנו כאחד לראות באור פני מלך חיים בגאולה האמיתית והשלימה. בקרוב ממש.
