פרשת פרה אדומה, מפרטת את דיני הטומאה והטהרה. מצוות פרה אדומה, שזכתה לכינוי “חוקת התורה” ידועה כמצווה שלא נתפרש טעמה, והיא משמשת נושא לדיון חוזר ונשנה על ידי מי שעסקו בסוגיית “טעמי המצוות”: האם ראוי להתחקות אחר טעמי המצוות? האמנם יש לכולן טעם הניתן להשגה?
האם שופט או דיין יכולים להתייעץ אחד עם הריעו או עם אדם נוסף שאינו שייך לפלוגתא כגון רב, דיין אחר, שופט אחר וכו’.
אכן הגישות במשפט העברי והמשפט הישראלי שונות במקצת לגבי התייעצות במשפט העברי התייעצות היא דבר מקובל ואף רצוי מאוד, במשפט הישראלי כיום התייעצות אסורה ואף יכולה להוביל לפסילת פסק הדין, אך גם כאן יש סייג הנקרא “הוראה”.
המשפט העברי מחייב את דייני המותב להתייעץ זה עם זה. ההתייעצות במשפט העברי היא מעין משא ומתן תלמודי שבמהלכו מציגים כל הדיינים את דעותיהם ואת נימוקיהם על דרך שקלא וטריא, והדין מוכרע כדעת הרוב. וזה לשון בעל ערוך השולחן בעניין זה:
“הביאו בעלי דין עדים מכניסים העדים ומקבלין עדותן בפני בעלי דין… ולאחר שקבלו עדותם יצוו שהעדים ובעלי דין יצאו לחוץ, כדי שלא ישמעו מי הוא המזכה ומי הוא המחייב, וגם כדי שלא ישמעו המשא ומתן של הדיינים וילמדו מדבריהם לטעון איזה שקר, והדיינים נושאים ונותנים בדין. וטוב שיתחיל הקטן שבדיינים להגיד דעתו תחילה….” (ערוך השולחן, חושן משפט, סימן יח, סעיף א.)
יתר על כן, המשפט העברי מחייב את הדיינים להתייעץ גם מחוץ למותב,
“אם הוצרכו הדיינים לשאול שאלה בדין זה שיושבים, יכולים לשאול באיזה מקום שירצו, ואין צריך דעת בעלי דין בזה, והמשיב ישיב להדיינים ולא להבעלי דינים, דבעינן [=שצריכים] שיהיו בעלי דין עומדים וטוענים לפני הדיינים שפוסקין הדין ולפני המשיב הלא לא טענו… אלא שהדיינים מסתפקים [=מתלבטים] ושואלים לחכם גדול מהם הדין או היושר, אם כן מה להם לבעלי דין עם זה החכם הנשאל”. (שם: סימן יג, סעיף יא.):
עמדת המשפט הישראלי אין לכאורה כל דילמה בשאלה זו: התייעצות שופט בעניין הנדון בפניו אסורה, ואף עשויה לפסול את השופט מליישב בדין שנועץ בעניינו באדם אחר. כך עולה מפסיקת בית המשפט העליון, שניתנה עוד בימי ראשית של המדינה: (ע”פ 152/51 טריפוס נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל).
ניהול שיחה בעניין מרכזי של המשפט ללא נוכחות שני הצדדים להליך אסור. כאשר מדובר בחומר הנוגע למשפט גופו, אשר עשוי להשפיע על תוצאת המשפט – במישרין או בעקיפין עד כדי לפסול את השופט מליישב בדין.
במרוצת הזמן המושג התייעצות הפך להוראה ובזה הוכשרו ההתייעצות בין השופטים. לעיתים היא מרחיבה ביותר וגם מרחיקת הלכת ביותר. כי לא זו בלבד שהיא מתירה לשופט התייעצות עם גורם חיצוני, אלא אף מחייבת אותה.
המשפט הישראלי כיום הבין מה שחכמנו ז”ל הבינו מלכתחילה, דיין שאינו מתייעץ ברבו או בחכם גדול ממנו, ובוחר להסתמך על הלכה פסוקה, הריהו בבחינת תוקע עצמו לדבר הלכה, שנאמר עליו שהוא “בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה” “ובקללת חכמים שראוי לגעור בו הרבה כמי שאין אימת הוראה עליו”
איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.
