ישראל שקנה או שקיבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או מזכוכית , מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. וגם אם הכלי נוצר במפעל ששייך לישראל, אם גוי קנה אותו, הכלי הפך להיות שלו , וישראל שיקנה ממנו את הכלי, צריך להטבילו. ואם הגוי השתמש בכלי במאכלים אסורים , יש להכשירו תחילה כדרך שימושו, כדי להוציא ממנו את טעמי האיסור שנבלעו או נדבקו בו, ואחר כך להטבילו לשם טהרה.
את שתי המצוות הללו : הכשרת הכלים וטבילתם, למדנו ממה שנאמר בפרשתנו על השלל שלקחו בני ישראל מהמדיינים , ” כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים “. העברה באש או במים רותחים נועדה לכלים שבישלו או שצלו בהם מאכלי איסור, וכדרך שהשתמשו בהם באיסור כך צריך להכשירם. בנוסף לכך נאמר: “וטהר, אך במי נידה יתחטא”, ללמדנו שצריך גם לטהר את הכלי על ידי טבילתו במקווה שבו הנידה טובלת לטהרתה. ואין זיקה בין שתי המצוות , אלא שאם הגוי השתמש בכלי למאכלים אסורים, צריך גם להכשירו וגם להטבילו, ואם לא השתמש למאכלי איסור , צריך להטבילו בלבד. טעם לטבילת כלים מובא בירושלמי (עבודה זרה, פרק ה’, הלכה ט”ו) : “לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל”.
מגמת מצוות הטבילה לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות מלוות אותה, אל מדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שעל ידם יוכלו ישראל להתקשר אל ערכי התורה. מצווה זו היא אחת ממערכת המצוות שנועדו לייחד את אכילתם של ישראל כאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה. לכן נצטוו ישראל לברך לפני האכילה ולאחריה, ושלא לאכול מאכלים אסורים שמבטאים מגמות אחרות, ולהפריש מהמאכלים מתנות לכהנים, ללויים ולעניים, ולהעלות מהם לירושלים ולאוכלם שם בקדושה. מצוות טבילת כלים נועדה לטהר את הכלי מהטומאה הדבוקה באכילה סתמית שנועדה לקיים את אדם בימי חלדו בעולם הזה, כדי שיוכל ישראל באכילתו להתקשר יותר אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם.
לפי דעת רבנו תם ועוד ראשונים טבילת כלים היא חובה מהתורה, בהתאם לפסוק המובא לעיל, אולם בדעת הרמב”ם רבים סבורים שטבילת כלים מדברי חכמים והדרשה היא רק אסמכתא (שו”ת יחווה דעת חלק ד סימן מד). גם הרמב״ן (במדבר לא-כג) כתב שנראה לו שטבילת כלים היא מדרבנן וז״ל: ״ולבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזאת מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו״. ישנם הרבה הלכות נתייחס למקרה אחד , אדם המקפיד על הלכות טבילת כלים מעוניין לשתות או לאכול דבר מה במסעדה. אבל הבעיה, שאע”פ שהוא יודע שכל המאכלים במסעדה כשרים, בכל אופן ברור לו שבעל המסעדה לא הטביל את כליו, למרות שהם נוצרו בבית חרושת השייך לגויים. ונשאלת השאלה, האם מותר לו לשתות ולאכול בכלים האלו, או שהוא צריך להתעקש ולבקש כלים הפטורים מטבילה, כמו למשל כלים שנוצרו בבית חרושת של יהודי, או כלים חד פעמיים? שאלה זו העסיקה רבים מפוסקי ההלכה בדורות האחרונים, ואמנם יש שהחמירו, אולם הואיל ודין זה הוא מדברי חכמים (ישועות יעקב, קכ, סק”א), אפשר לסמוך על דעת הרבה פוסקים שסוברים להלכה, שמותר לאדם האוכל במסעדה לאכול בכלים שאינם טבולים, ושני טעמים להלכה זו: לטעם הראשון, רק כלים שנקנו לצרכי סעודה חייבים בטבילה, ואם כן כלים שאדם קנה לעצמו לצורך שימושו הפרטי, הואיל והם מיועדים לסעודתו הרי הם חייבים בטבילה, אבל הכלים שנקנו למסעדה, נקנו על ידי בעל המסעדה למטרות רווח, כך שבעצם ייעודם הוא מסחרי, ולכן הם פטורים מטבילה.
ואף שבעל המסעדה אוכל בהם לפעמים, הואיל והייעוד המרכזי של הכלים הוא לטובת העסק של המסעדה – הרי הם פטורים מטבילה. אולם לטעם השני, בעל המסעדה עצמו אכן חייב להטביל את כלי הסעודה, כי סוף כל סוף המסחר בהם נעשה בכך שהם משמשים לצורך הסעודה, כך שהגדרת ייעודם היא לצרכי סעודה. אלא שלמרות שבעל המסעדה חייב להטבילם, מכל מקום הבא לסעוד אצלו יכול לאכול בהם גם ללא שהטבילום, משום שאחריות הטבילה היא על בעל הכלים, ולא על מי שאוכל בהם. ולכן הסועד במסעדה, שהכלים נמצאים ברשותו כפי שנמצאים ביד שואל או שוכר, פטור מלהטבילם (מקורות לשני הטעמים, שבט סופר חיו”ד סז, דר”ת קכ, סק”ע, מנחת יצחק א, מד. טבילת כלים ע’ צ’ בשם הגרש”ז אוירבאך) .
