| “כי אני ה’ אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני… ” (יא, מד) “והתקדשתם” תניא, והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים, כי קדוש – זה שמן, אני ה’ אלוקיכם – זו ברכה. (ברכות נ”ג:). |
“והתקדשתם – אלו מים ראשונים”. “מים ראשונים” זהו כינוי בהלכה לנטילת ידיים לפני סעודה עם לחם. מצווה זו היא אחת משבע מצוות שתקנו חז”ל. במסכת ברכות (נג:) מובא שחז”ל סמכו נטילה זו לדברי הפסוק “והתקדשתם והייתם קדושים” – והתקדשתם – אלו מים ראשונים. כדי להבין את שורש תקנתם של חז”ל יש להקדים, שעל פי התורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת לעניין טומאה וטהרה, או שכולו טהור או שכולו טמא. כלומר, אם איבר אחד מאיברי הגוף נגע באחת הטומאות, אזי הגוף כולו נטמא. לדוגמה, הנוגע ברגלו במת, לא רק הרגל נטמאה אלא כל הגוף נטמא.
וכן הטהרה צריכה לכלול את כל הגוף, ולכן בעת שיטבול אדם במקווה כדי לטהר את עצמו, עליו לטבול את כל גופו כאחד בתוך המים. כתוספת לדין זה , קבעו חכמים שיש מעמד מיוחד ונפרד לידיים. שהואיל והן מתעסקות בכל ענייני המעשה והחומר, הן מתלכלכות יותר משאר הגוף, והן גם עלולות לנגוע בלא משים בדברים טמאים, ועל כן קבעו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, ודרך טהרתן היא על ידי נטילתן במים. כמה שלבים עברה תקנה זו. בתקופת בית המקדש הראשון תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קורבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן – חייב לטהר את ידיו תחילה, ואם נגע בלא לטהר את ידיו – טימא את בשר הקורבן ופסל אותו מאכילה. בתקופת בית המקדש השני תקנו בית שמאי ובית הלל שגם לעניין תרומה הידיים טמאות, שכל הנוגע בתרומה בלא נטילה – פסל אותה מאכילה, וכדי שלא יכשלו באכילתה צריכים לשורפה. סמוך למועד חורבן בית שני הרחיבו חכמים את המצווה וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים. שני טעמים נאמרו בטעם מצוות הנטילה לפני אכילת הלחם. האחד, מקור התקנה וטעמה לנטילת ידיים לחולין , נזכר בתלמוד במסכת חולין (ק”ו ע”א) , לפיו חז”ל גזרו ליטול משום “סרך תרומה” – היינו מאחר שאם הכהן יגע בטומאה וישכח ואז יגע בתרומה הוא יפסול את התרומה, משום כך חייבו חכמים שכל ישראל ייטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש אף בקרב הכוהנים אוכלי התרומה.
על אף שכיום לא שייך טעם זה, אך תקנה זו לא בטלה, בכדי שיהיו רגילים הכוהנים בנטילה גם כשיבנה בית המקדש השלישי. והטעם השני, מפני שהידיים עסקניות ובתוך כך הן נוגעות במקומות מטונפים, ואין ראוי לאכול בידיים מזוהמות. כלומר, כדי לשמור על טהרת האכילה וקדושתה, תקנו חכמים נטילת ידיים לפני הסעודה. ואפילו מי שידיו נקיות, כגון שזה עתה רחץ אותן במים עם סבון, צריך ליטון את ידיו לפני אכילת הלחם, כדי לטהרן ולקדשן לקראת הסעודה. המהר”ל (נתיב העבודה טז) מביא טעם רוחני לנטילת ידיים . ככל שמדובר בפעולה חיונית יותר עבור האדם, כך השפעתה לטוב או לרע מרובה יותר. ולכן סביב האכילה שהיא יסוד חשוב בקיומו של האדם נאמרו הלכות רבות. כי אפשר לאכול כדי לספק צורך גשמי ותענוג רגעי, ואפשר לאכול כדי לקבל כוח לחיים מלאי תוכן ומשמעות. וכל ההלכות שנאמרו בענייני האכילה נועדו לכוון אותנו לכך שהאכילה תגביר בנו את ההרגשות הטובות ותעניק לנו כוח להתרומם ולעסוק בתיקון העולם, ולא תשפיל את נפשנו לתאווה חומרנית נטולת תוכן רוחני.
וכיוון שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם, תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילתו. על ידי הידיים והאצבעות מתבצעות רוב פעולות האנושיות. בכוחן של הידיים לעשות מעשים טובים ומועילים, ומאידך מעשים רעים. הדבר בא לידי ביטוי ביכולת תנועתן המיוחדת, אפשר להרים אותן אל מעל הראש ואפשר להורידן מטה. הן אוחזות , נוגעות וממשמשות בכל, ועל כן הן עלולות להתלכלך יותר משאר האברים. וכיוון שתכלית הסעודה להעניק תוספת כוח וחיוניות, אנו מטהרים את הידיים מהזוהמה שדבקה בהן תוך עיסוקי העולם, ומקדשים אותם לקראת הסעודה, כדי שנוכל לשאוב מן האוכל את החיוניות הנצרכת לחיים מלאי תוכן ערכי.
