פרשתנו, העוסקת רובה ככולה במלאכת המשכן, פותחת באיסור עשיית מלאכה בשבת. פסוקים אלו היוו לחז”ל מקור לקשר בין איסור עשיית מלאכה בשבת לבין מלאכת המשכן – ל”ט אבות המלאכה נלמדות מהמלאכות שנעשו לצורך בניית המשכן.
ל”ט אבות מלאכה הן סוגי המלאכות האסורות בשבת וביום טוב לפי ההלכה. התורה אוסרת עשיית “כל מלאכה”. חלק מהמלאכות האסורות מפורטות בתורה , ורשימה מלאה של אבות המלאכות מפורטת בתורה שבעל פה.
סמיכות מלאכת המשכן לציווי השבת בתורה, מבטאת את הקשר בין מלאכות השבת לבין הקמת המשכן.
מלאכות שנעשו להקמת המשכן נחשבות לאבות מלאכות, ומלאכות דומות להן נחשבות לתולדות המלאכות. כמו כן , מסמיכות זו לומדים ש”מלאכת מחשבת אסרה תורה” בשבת. כלומר, שעשיית המלאכה נעשתה מתוך כוונה לעשייתה, ולא באופן שהמלאכה נעשתה בחוסר כוונה לעשייתה.
עשיית מלאכה ממלאכות אלה בשבת היא בגדר חילול שבת. למעשה אין הבדל בין ‘אב’ ל’תולדה’, ששניהם אסורים מהתורה, והעונש על שניהם שווה (רמב”ם בפירוש המשניות שבת ז, ב) .
בניגוד להנחה הרווחת בקרב המון העם, הגורסת שההימנעות ממלאכה בשבת היא למעשה הימנעות מעמל ומיגיעה וטורח, ההלכה קובעת שמלאכה בהקשר זה היא זו העונה להגדרה של “מלאכת מחשבת” כלומר, “מלאכת אומן” דוגמת המלאכה שנדרשה לבניין המשכן.
רמז להגדרה זו מצאו חז”ל בכך, שמצוות שמירת שבת נכתבה בתורה בסמוך לציווי על הקמת המשכן.
חז”ל מצאו ל”ט פעולות שנדרשו לבניית המשכן במדבר, וקבעו שכל אחת מהן , וכל פעולה שנגזרת מהן, תיחשב כמלאכה האסורה בשבת. וזהו שאמרו חכמים (שבת מט: ) “אין חייבים, אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה במשכן” . וכן נאמר ( ויקרא יט , ל ) “את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה’ “,
ופירש רש”י: “אף על פי שאני מזהירכם על המקדש , את שבתותי תשמרו אין בניין בית המקדש דוחה שבת”.
משמעות הדבר, שעיקר ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוקים, להיות שותף עם הקב”ה בתיקון העולם. ועיקר תיקונו של העולם נעשה על ידי הקמת המשכן, שבו השכינה שורה. ומתוך המשכן מתפשטת הארה לכל העולם, ומתגלה שכל העולם כולו ראוי להיות משכן לשכינה, שבכל מקום שבו יעשה האדם את מלאכתו לשם שמים, ביושר ובחסד, כדי להוסיף טובה בעולם, תשרה השכינה, וקדושת המשכן תתפשט אליו.
נמצא אם כן, שתמצית המלאכות שבעולם נועדו לעשות משכן לשכינה, ולמרות ערכן, נצטווינו לשבות מהן בשבת. וכמו שברא הקב”ה את העולם בשישה ימים ובשביעי שבת, והעניק בכך משמעות פנימית לששת ימי המעשה – כך גם אנו נצטווינו לשבות בשבת, ועל ידי כך אנו זוכים לגלות את הערך הפנימי של כל המלאכות (פניני הלכה). אבות המלאכות , האסורים בשבת משום “לא תעשה כל מלאכה” מספרם ארבעים חסר אחת.
וזה תכנם: י”א מלאכות בלחם , והם: החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן המרקד, הלש, האופה. י”ג מלאכות בבגדים: הגוזז (את הצמר), המלבן, המנפץ, הצובע, הטווה, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג, הפוצע (מנתק), הקושר, המתיר, התופר, הקורע.
ט’ מלאכות בכתיבה : הצד, השוחט, המפשיט, המולח, המשרטט, הממחק (מגרד השער), המחתך, הכותב, המוחק. ב’ מלאכות בבניין: הבונה, הסותר. ב’ מלאכות באש: המבעיר, המכבה.
א’ מלאכת גמר: המכה בפטיש. ומלאכה א’ שמהותה אינה שינוי בחפץ אלא שינוי מקום: המוציא מרשות לרשות.
