יום רביעי, י”ח תמוז התשפ”ד
Search
Close this search box.

שתף:

מעלת לימוד תורה – להוציא את לימודנו בפה

מורנו ורבנו הרב בנימין בצרי זצוק”ל אמר לנו: מי שלא מוציא את לימודו בפה ממש, לא ילמדו אותו בשמים את מה שלמד בעולם הזה, ועל כך דרשו חז”ל הקדושים את מאמר הכתוב (משלי ד’, כ”ב): “כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם”.
ומובא במסכת עירובין (נד.) אמר שמואל לרב יהודה שיש לדרוש מקרא זה כך: אל תקרא “לְמֹצְאֵיהֶם” (מלשון מציאה), אלא למוציאיהם בפה, דהיינו: שהתורה נותנת חיים לאלו שלומדים אותה בפה, ואומר האר”י ז”ל: יש מלאכים שנוצרים מקול התורה, אך אם האדם קורא בעיניו בלי להוציא את לימודו בפה גורם לעצמו שלא יבראו לו מלאך מלימודו.

הגמרא במסכת סוכה (כח.) מונה את שבחיו הרבים של רבי יוחנן בן זכאי, ואחד מהדברים ששיבחו אותו היה: שלעולם לא מצאו אותו בחיים יושב בטל, אלא תמיד היה יושב ושונה תלמודו.
והמהרש”א (ח”א ד”ה “ולא”) כותב: אף על פי שהיה מותר לו ללמוד בלחש כי למד בעיון, מכל מקום היה שונה בקול, כדי שלא ישכח את תלמודו כפי שראינו בכמה מקומות.
ופסק מרן ה”שולחן ערוך” (יורה דעה, סימן רמ”ו, סעיף כ”א): שכל המשמיע קולו בשעה שלומד תורה, תלמודו מתקיים בידו, אבל מי שקורא ושונה בלחש, במהרה הוא שוכח.
וכן מספרת הגמרא (עירובין נד.) – שתלמיד אחד היה לרבי אליעזר, שהיה שונה את תלמודו בלחש, ולאחר שלוש שנים שכח את תלמודו.
וכן ניתן לרמוז עניין זה בפסוק (שמואל ב’, כ”ג, ה’): “עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה” – אם היא ערוכה בקול – שמבטא אותה בשפתיו, אז היא שמורה בזיכרונו.

בספר “פלא יועץ” (בערך קול) כתב: וגדולה מעלת קול התורה שהיא עולה ובוקעת רקיעים, וחשוב מאוד לפני המקום ברוך הוא הקורא בקול בשפה ברורה משמח אלוקים. וכמה שגו אותם הלומדים בגמגום, או שמעיינים בספר, וקולם לא ישמע והם מאבדים טובה הרבה, והרי זה דומה למי שיכול להרוויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות.
ורבנו בחיי לומד שצריך ללמוד בקול רם ממעמד מתן תורה, שבה ניתנה התורה בקולות וברקים.

בספר “אור לציון” (חכמה ומוסר, עמוד מ”ד) כתב: בשעה שהאדם לומד בקול רם הוא מזכה את עצמו, וגם מזכה את אחרים, שנותן להם חשק ושמחה ללימוד התורה, ואף על פי שהוא אינו מתכוין לזה כלל אלא עושה זאת לעצמו, ואין מי שיודע שזיכה את האחרים רק הקב”ה, אך בכל זאת הוא יתברך זוקף את הכל על חשבון המזכה, כי הכל בא בחשבון לפני יודע תעלומות.
והנה בישיבתנו הקדושה “בית יוסף” זכה להיכנס בחור לישיבה בזכות זה שכשנכנס בתחילת דרכו לקבוע עיתים לתורה ראה את הבחורים איך שהם קוראים בקול ובשירה את לימוד הגמרא, והתחזק מכך והחליט גם הוא לבחור להיות כמותם.
אך לעומת זאת אדם שרדום גורם הוא בכך להרדים גם את האחרים, ועל כן לא טוב שיהיו בשיעור אנשים רדומים, כי זה עלול לפגוע למהלך השיעור והלומדים בו.

כתב הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך שלו – שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה, פרק ב’, הלכה י”ב): שכל אדם צריך להיזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שלומד, בין מקרא, משנה ותלמוד, אלא אם כן בשעת עיון שצריך להבין דבר מתוך דבר, שלא חייב להשמיע לאוזנו.
וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא, אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות (דברים י”א, י”ט): “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם”, וכמו שכתוב (יהושע א’, ח’): “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה”.
אך אם מוציא בשפתיו, אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המילים, מפני שהוא עם הארץ – הרי זה מקיים מצות “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם”, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכות התורה, וכן כשעולה לספר התורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ההרשמה התבצעה וצוות הללויה ירשום את האותיות בספר עבור החיילים הגיבורים שלנו. יחד ננצח.

שימו לב!

כדי לכתוב ספר תורה וכדי להמשיך ולעמול אנו זקוקים לעזרתכם

השקיעו מספר דקות והוסיפו זכויות לעם ישראל