“ויאמר צדקה ממני”
“יהודה אתה יודוך אחיך”, מקרא זה לא אלא אמרו כנגד צדיקים שכובשין את יצרם ומודים במעשיהם, שכל המודה במעשיו זוכה לחיי העוה”ב” (מדרש רבה).
בילקוט שמעוני נמנים הדברים הרבים להם זכה יהודה בגין הודאתו. א. זכה למלוך על אחיו בעולם הזה ובעולם הבא ב. להרוג את אויביו. ג. שיעמדו ממנו מלכים. ד. הצלת חנניה, מישאל ועזריה ודניאל בזכותו.
והקשה הגרי”ל חסמן זצ”ל: מדוע באמת זכה יהודה לשכר כל כך עצום עבור הודאתו, וכי היה לו להניח לג’ נפשות טהורות כתמר כלתו ושני בניה להישרף? ומבאר, שאם נתבונן בטבע בני אדם נבחין כי אפילו אדם ישר מאוד וחרד לדבר ה’, אם יטעה בעניין מסוים ואחר כך יתברר לו שטעה, בוודאי יעשה כל מיני תחבולות כדי שלא יצא מכשול מתחת ידו. ואם כבר נכשל יראה לתקן עיוותו וגם ימסור נפשו על זה. אבל את כל זה יעשה בהצנע ובסתר מתוך חשבון שאין כל תועלת בפרסום טעותו ברבים. אדרבא, חילול השם יש בזה. כשנעמיק בדבר נראה שכל מסירותו לתקן טעותו אינה נובעת אלא מן הרצון להישאר צודק במעשיו. וכיוון שרואה שטעה, הוא עושה כל מיני דברים כדי לטשטש את הרושם.
יהודה לא עשה כך. מיד כאשר הכיר עפ”י הסימנים בצידקת תמר, לא היסס אף לרגע. הכריז קבל עם ועדה “צדקה ממני”. לא חיפש כלל דרכים איך להצילה מבלי שייוודע קלונו ברבים, אע”פ שהיו לו דרכים כאלו, שהרי היה מהדיינים ששפטו אותה. כמו כן לא ניסה להקטין את חלקו במעשה, אלא אמר את כל האמת ברבים. שכן הסתרת האמת בכל דרך שהיא, היתה משאירה את תמר מואשמת בחטאה והיה עליה פגם משפחה. נמצינו למדים שכל פירושו של “צדקה ממנו” הוא שנתבייש בעצמו ולא חיפש דרך לתרץ מעשיו. אלא אמר בכל לבו: “איני צודק”. ולזה ראוי להיקרא הודאה. יש ברצון האדם, אף הישר ובעל שכל, לקיים כל מעשה טוב. אבל להודות בהרגשה כנה ואמיתית כי אינו צודק ודרכיו אינם נכונים, קשה לו מאוד. טבע האדם הוא לראות מעלותיו -ולא חסרונותיו. וכמו שאמרו חז”ל: “כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”. אדם ההולך כנגד טבעו הרי זה שלא כדרך הטבע, בדרך נס. ואמת הוא כי אין לך בעל מופת גדול מזה שיכול לפסוע בפסיעות רחבות נגד חוזק סערת רוח טבעו.
ולכן “יהודה אתה יודוך אחיך” – שהקשית ערפך, וביישת עצמך, והודית במעשה תמר – תזכה שתהרוג אויביך.
בספר תנועת המוסר מסופר על הג”ר מסלנט שכאשר התחיל להרצות שעוריו בוילנא התבלט בחריפותו וכולם התפעלו מגאוניותו העצומה. גדולי תורה היו באים לשמוע מחידושיו ומתפעלים ממנו. לעומת זאת קמו כמה מתנגדים ורצו למעט את דמותו המזהירה. מה עשו? העמידו עילוי חריף שהיה מנסה למצוא פריכא לדברי ר’ ישראל. אך ר’ ישראל בגאוניותו קיצץ את כנפיו ולא העז יותר לעמוד כנגדו.
הוא גילה לתלמידיו כי ברגע ששמע את הקושיא, עלו במוחו חמישה תירוצים לדחות את דברי המקשה, שהיו מתקבלים על דעתו של אותו מקשה. אבל ידע שלפי האמת אינם נכונים וכי הצדק עם המקשה, ולכן הסתייג מהם וירד מהדוכן.
והוסיף ר’ ישראל ואמר: אל תחשבו שהודאה זו עלתה לי בנקל. חשבונות רבים של כבוד התורה ומכוחם יכולתי להתיר לעצמי לדחות את הקושיה בתירוץ שאינו לאמיתה של תורה. אבל רקעתי ברגלי וגערתי בעצמי: “ישראל ! ישראל! הרי אתה לומד מוסר, ומה עם מידת האמת?!” ומיד הודיתי על האמת וירדתי מהבימה.
