“וישלח יעקוב מלאכים”
בהתנהגותו של עשיו, אנו מוצאים סתירה. מצד אחד הוא אינו מתפעל כלל מן המלאכים משנשלחו אליו על ידי יעקוב, כמו שנאמר: “וישובו המלאכים וגו’ וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, בעוד שעל דוד המלך ע”ה מסופר במדרש שהפחד והמורא ליוו אותו עד יום מותו לאחר שראה מלאך וחרבו שלופה בידו.
ומצד שני רואים אנו שזמן קצר אחרי כן נכנע לפני יעקוב אחיו. כיצד ניתן להבין שרשע זה אשר מלאכים לא שיכנעוהו כלל, נהפך ממש להיות איש אחר ונופל על צווארי יעקב ונושק לו? אמנם נחלקו חז”ל אם נשקו בכל לבו או לא, אבל סוף סוף פינתה שפת החרב והמלחמה מקומה לנשיקות ובכיות המאפיינות אחים שלא נפגשו זמן ארוך. אין מסתבר לומר שנתאווה לממונו ולנכסיו של יעקב אבינו -בטוח היה עשיו שאם ילחם -ינצח וייקח את כל ממונו בלאו הכי.
והסביר הגרי”ל חסמן זצ”ל בספרו עפ”י מה שכתוב “שפתי צדיק ידעון רצון”, שהצדיק מבין ליבו של אדם ויודע היטב מה רצונו. כך יעקב אבינו ידע שהכבשים, העיזים והגמלים שהעביר מלפניו, וכמו כן הכריעות וההשתחוויות ישחדו אותו וימלאו את נפשו של אותו רשע.
זוהי דרכם של רשעים, כאשר רואים תאווה לנגד עיניהם מאבדים עשתונותיהם וכל חלל לבם מתמלא בתשוקה אחת ויחידה להשיג תאווה זו. בזה הם כבהמה ממש מאבדים את כל חייהם עבור הנאת רגע אחד.
הדברים האלה נכונים לכל הבלי העולם הזה כמו שאמרו חז”ל: “הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. לא רק מן העולם הבא כי אם גם מהעולם הזה.
האדם עצמו יודע ומבין זאת, אלא שאינו יכול להתגבר על תאוותו. זאת השכיל יעקוב אבינו להבין, וידע כי הנשק הטוב ביותר שבעזרתו יכניע את עשיו הוא הכבוד שיעניק לו. הוא הצליח בזה באופן הטוב ביותר, שהרי לא זו בלבד ששנאתו של עשיו לא יצאה אל הפועל, אלא גם הפך לבו להיות אוהבו. והיינו “שפתי צדיק ידעון רצון” הצדיק יודע כיצד להפוך רוגז ושנאה לאהבה ורצון.
הדברים יתיישבו ביתר בהירות מדוע לא נשקו בכל לבו.. לפי דעה זו תמה היה עשיו על עצמו “מדוע אני מאבד את חושי, הרי באתי להילחם איתו?” בכל זאת לא הצליח להיחלץ משלשלאות הכבוד והשוחד שיעקב אבינו כבל אותו בהם. התוצאה היתה שבעל כורחו נפל עליו ונשקו. כיוון שבעל התאווה הינו עבד לתאוותיו, ואינו יכול להשתחרר מהם, כך גם בכל חיי העולם הזה שלהם, יודעים רשעים שדרכם למיתה אלא ש”חבל להם על כסלם”, וקשה להם הפרישה.
ע”כ יאמרו המושלים בואו חשבון”.
והנה יעקב אבינו הכין א”ע לדורון לתפילה ולמלחמה. לכאורה, היה מקום לחשוב שמחמת חולשה לא מצא יעקוב דרך אחרת כיצד להתגבר על עשיו. אך כבר אמרו חז”ל שיעקוב אבינו הסיר את האבן אשר כל הרועים היו צריכים להתאסף כדי לגללה יחדיו, כמסיר פקק מעל פי הצלוחית. אבל דווקא בגלל כך באה גבורתו של יעקוב לביטויה המלא. למרות היותו בעל כוחות, לא רצה במלחמה אלא בפיוס והכנעה. בני אדם רגילים אמנם לכנות בשם גיבור את האדם המכניע תחתיו. אך חז”ל אמרו “איזהו גיבור הכובש את יצרו”. ואדרבה, צא וראה שאדם יכול לגבור בגבורות גדולות על אחרים ולהמציא המצאות שונות ודרכים כיצד להכניעם -רק דבר אחד הוא אינו מסוגל – להתגבר על עצמו ולשבור את לבו ואת מידותיו. זוהי הגבורה האמיתית.
“אתה גיבור לעולם ה'”, מהי גבורתך? “מחיה מתים אתה”. הגבורה היא להחיות מתים ולא להמית חיים. גדולי האומות שבכל דור מחפשים תדיר דרכים כיצד להשבית המלחמות והמריבות בעולם. אך אינם יודעים שמקור הרע הוא במידת הגאווה ותאוות הכבוד וכדומה”. אם באמת רצונם למנוע מלחמות עליהם לחדול מלעסוק בפיתוח אמצעי לחימה ולהכניע את עצמם. בהכנעה ובהעברה על המידות יבוא הכל על מקומו בשלום.
עיקר זה למדנו מיעקב אבינו שעם כל גבורתו ויכולתו לנצח את עשיו במלחמה, בכל זה נכנע לפני עשיו אחיו. בגבורה זו גבר על אחיו. עד שרואים אנו דבר והיפוכו: יעקב אבינו משתחווה לעשיו וקוראו אדוני, והעבד האמיתי הוא עשיו שהוכרח להיכנע מפניו.
