“ויהי מקץ שנתיים ימים”
“אשרי הגבר אשר שם בה’ מבטחו (תהילים מ’) זהו יוסף. ולא פנה אל רהבים – ע”י שאמר לשר המשקים וזכרתני והזכרתני נתווספו לו שתי שנים”.
הרי לכאורה יש כאן דבר והיפוכו. תחילה מתארים חז”ל את יוסף כאיש שעליו נאמר “אשרי הגבר אשר שם בה’ מבטחו”, ומיד מציינים שנענש על חוסר בטחון – שעל ידי שאמר לשר המשקים וכו’ נתווספו לו ב’ שנים בבית הסוהר”? עוד יש להבין מדוע באמת נענש יוסף, הרי השתדלות מותרת ואפילו רצויה. איזו עוולה אם כן נמצאת בשפתיו באומרו “וזכרתני והזכרתני “, עד שנענש לשהות שנה שלימה בבית הסוהר על כל מילה ומילה?
מסביר ה”בית לוי”, שאמנם כן, התורה התירה לאדם השתדלות צרכי גופו, וכמו שאמר הכתוב “וברכתיך בכל אשר תעשה”. וזאת שלא כל אדם יכול להגיע למדרגת הביטחון השלם. השתדלות היא אפוא סיוע להגיע למדרגת הביטחון. וכך מצאנו בכל התורה שהתירו לפעמים דברים מסוימים כדי לסייע לאדם להגיע למדרגה המבוקשת, כמו שאמרו חז”ל “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה”.
מכאן ששיעור ההשתדלות המותרת אינו שווה בכל האדם, אלא כל אחד לפי ערכו. מי שיכול לבטוח בה’ במעט מלאכה, אזי כל מה שירבה להשתדל יותר מכפי הדרוש לו, ייחשב לו הדבר לחטא נגד מידת הטחון בה’. לעומת זאת, מי שביטחונו עדיין קטן משל אחרים – רשאי לעסוק במלאכתו יותר מהם, עד שגם הוא יכול להשקיט רוחו ולבו לבטוח בה’. כשמרבה האדם בהשתדלות יותר מכפי הדרוש, עונשו מן השמים שיוסיפו על הצטרכותו להשתדלות ולא תוזמן לו פרנסתו רק על ידי יגיעת בשר – הדרך שבנה לעצמו.
והנה השתדלותו של יוסף שאמר לשר המשקים “כי אם זכרתני אל פרעה”, לכאורה היא השתדלות קטנה ביותר.
אין כאן יותר מאשר דיבור קצר. ובפרט יוסף שמן השמים נותנים לו הזדמנות זו, נראה היה שהשלכת שר המשקים אל בית האסורים וכן חלומו לא באו, אלא כדי לגרום לגאולת יוסף.
יתירה מזו, בפסוקים שבסוף פרשת וישב משמע שדברי יוסף אל שר המשקים לא היו בגדר אלא רק הגדת עתיד. לכן מפרש ביה”ל שהכל רק בגדר עתידות: שאמר כל מה שישתנה דינו ממוות לחיים אינו אלא כי אם זכרתני – כלומר כדי שתוציאני מכאן. ואחר כך המשיך ואמר שכך יהיה שאתה תזכירני והוצאתני מן הבית הזה.
ואם גם על השתדלות מועטת כל כך נענש יוסף מוכח מזה שדרגת הביטחון שלו בה’ היתה גדולה מאוד. שכן רק לבעל מדרגה גבוהה בביטחון נחשבת השתדלות כזו לעבירה. וזהו מה שאמרו “אשר שם מבטחו בה’ -זה יוסף “. וממשיך המדרש “ולא פנה אל רהבים”, כי אמנם בה’ שם מבטחו – ולא פנה אפילו פנייה קלה בלב “אל רהבים ואל שטי כזב”. במדרגה גבוהה במידת הביטחון בה’, גם על שתי מילים הנשמעות כהשתדלות טבעית – נענשים. מן העונש החמור שקיבל, אנו למדים על גודל בטחונו בה’.על זה נאמר “אשרי האיש”.
הרמב”ן בפרשת בחוקותי כ’:” ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה’, אחרי שהבטיח וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך”? כנגד זה מביא את דרשת חז”ל “ורפא ירפא”- מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות”. מוסיף הוא ואומר שיש כאן שתי הנהגות לשני סוגי בני אדם. מי שנתעלה ביראת ה’ ויצא מכלל ההנהגה הטבעית, ומן הראוי שיבטח בה’ בטחון גמור לפי מדריגתו ולא יהיה לו עסק עם הרופאים.
אך המון העם אינם אשר אינם יודעים את ה’ כראוי ואינם נמצאים במדרגה גבוהה של אמונה וביטחון בה’, עבורם נועדה הדרך השנייה.
הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ”ל, היה מפורסם על מדרגה מופלאה בבטחונו בהשם יתברך. תמיד היה בטוח בחסדי ה’ שהכל יהיה כשורה. רגיל היה לחתום בשם “בעל בטחון”.
בספר “תנועת המוסר ” מסופר שכמופת לבטחונו שמר באוצרו עשרות שנים נר אשר הזדמן לו במקרה מופלא. בימי שבתו בפרישות בעיר זושן אזלו לו באחד הלילות כל נרותיו והוא נשאר בחושך. ר’ יוזל לא התייאש. למרות השעה המאוחרת יצא באישון לילה ליער לחפש אור. נתקל פתאום באדם שבא כנגדו ונר בידו. האיש נעתר לבקשתו ומסר לו את הנר. המקרה הזה שימש לר’ יוזל לאות עד כמה צריכה להגיע מידת בטחונו של האדם. את שיירי הנר השאיר אצלו למשמרת במשך עשרות שנים.
